מה המשמעות והתכלית שלנו בעולם? ואיך אפשר לתת כל הזמן אם לא מקבלים בחזרה?

שלום מוריה.

השאלה שלך מצוינת, והרבה אנשים מתבלבלים בה. אני מתייחס בעיקר לשאלה לגבי נתינה, קבלה, עצמאות ותלות. וגם לשאלות היותר כלליות. אז בואי נתחיל קצת לברר.

1. מהי המשמעות שלנו בעולם?

התשובה הכי מדויקת היא: תלוי. במה? בהרבה דברים.

- תלוי מי אנחנו. לי, אוהד - ולך, מוריה, יש כנראה תחושה אחרת של המשמעות והמקום והייעוד שלנו בעולם. אנחנו אנשים שונים, בגילאים שונים, במקומות שונים, במשפחות שונות, וכו'.

- תלוי מתי שואלים. כשהייתי בן 19, בגילך, הייתה לי תשובה מסוימת לשאלת המשמעות. כיום, בגיל מבוגר יותר, יש לי תשובה אחרת. ובהמון תחנות בין אז לעכשיו, היו לי לא מעט תשובות שונות זו מזו. מה מהן הייתה התשובה הנכונה? כולן! כל אחת התאימה לאותה תקופה, לאותו מצב שבו הייתי.

- תלוי איך אנחנו מגדירים דברים. "משמעות" או "נתינה" הן מילים מאוד כלליות. אם תעצרי שני אנשים ברחוב, 99% שתהיה לכל אחד מהם הגדרה שונה למילים הללו. זה מאוד תלוי פרשנות של כל אחד.

ולכן בסופו של דבר, המשמעות שלך בעולם תלויה באופן שבו את רוצה להגדיר אותה. זה תלוי בך. אמנם יש עולם שלם של ערכים ואמונות שעוזרים לנו לדייק את עצמנו. ועדיין, גם למשל בעולם הדתי, יש הרבה גוונים והרבה פרשנויות, הרבה סגנונות והמון שיטות.

2. תודעה של התפתחות

לפני כמה שנים פנה אלינו נער למוקד הטלפוני. הייתה לו תביעה מאוד ברורה: אני רוצה לדעת את האמת, את כל האמת - ועכשיו. ואם חושבים על זה רגע, זה דווקא נראה מאוד הגיוני: למה אנחנו מורחים את זה? למה אנחנו "צבועים"? בואו נברר כבר בגיל צעיר אחת ולתמיד מה נכון ומה לא - ונבחר במה שנכון! למה זה צריך להיות כל כך מסובך?

אני מעריך מאוד את הרצון ללכת "עד הסוף" עם האידיאלים הברורים. ואם היינו מלאכים או קדושים, כנראה שזה מה שהיינו עושים. אבל האמת היא שמעצם טבענו כבני אדם - זה לא יכול לעבוד ככה. באותה המידה היינו יכולים להיוולד בני 80, עם זיכרון וניסיון ותבונה של בני 80, בלי לעשות את כל הטעויות והשטויות שבדרך מגיל 0 לגיל 80. האם הקב"ה לא היה יכול "לארגן" את זה? ברור שיכול! ואפשר היה שכל זה יהיה בתוך גוף בריא של בני 20. אז למה לא?

לא נעים להגיד, אבל: אנחנו לא יודעים. אנחנו כן מניחים שזה לא בטעות. וזה לא בגלל שנגמר התקציב שם בשמיים. יש סיבה מאוד טובה לכך שלאדם יש טבע אנושי, ושגם ההלכות והאמונה היהודית נבנית סביב הטבע הזה, וסביב ההתפתחות הטבעית של האדם. למשל: גיל מצוות. אם המצוות באמת חשובות - תאמינו לי שהיה אפשר להתעקש שהילד יקיים אותן גם בגיל 8. למה מחכים ונותנים לו "לחטוא" עד גיל 13? ככה. כי זאת הדרך שאנחנו עוברים כבני אדם.

גם בסיפורי התנ"ך אנחנו רואים הרבה סיבוכים ופיתולים ושגיאות וטעויות, ואלימות ויצריות וכו'. למה צריך את כל זה? במיוחד לדעת אלה שגורסים שהכל הוא משל, ושהאבות לא באמת חטאו מעולם וכו'. לא יכולתם למצוא משלים יותר נחמדים ונעלים? בטח שהם יכלו. אלא שהמשלים הללו נבנו ללב האדם. האדם האמיתי, לא האידיאלי. ובלב שלנו יש יצרים טובים ופחות טובים, יש רצון להיטיב וגם פיתויים לכיוונים אחרים. היהדות לא באה למחוק את החלקים הפחות "מכובדים" בנפש האדם, אלא לגייס דווקא אותם לעשיית הטוב. יצר האכילה - מעובד לסעודת מצווה. יצר שתיית היין - לקידוש. יצר המין - להקמת משפחה בקדושה וטהרה. איזה טהרה?? זה יצר נוראי! אז זהו, שלא. זה רק תלוי לאן רותמים אותו.

3. עצמאות ותלות

ערך הנתינה ביהדות ובחברה הישראלית - הוא גדול וחשוב. ודווקא בגלל שהוא כזה, לפעמים הוא מוצג באופן לא מאוזן. כי באמת את מאוד צודקת: מי שרק נותן, בשלב מסוים כבר לא יהיה לו מה לתת. מי שלא יודע לקבל, להתחזק, ללמוד ולהצליח - לא יוכל לעזור, לתרום, ללמד ולהעצים אחרים. זה חשבון פשוט. ועדיין, כל כך רבים מאיתנו - ובמיוחד בני הנוער המדהימים! - יודעים לתת המון, ולא תמיד מצליחים לקבל את מה שמגיע להם. יודעים לעזור המון לחבר בצרה - אבל לא מסוגלים להגיד גם ברגעי משבר: קשה לי. אשמח לעזרה. ומשוואה לא מאוזנת - סופה שלא להתקיים.

כשאני מקבל משהו ומתחזק - זה לא בא "על חשבון" מישהו אחר. כשאמא מחבקת אותי, זה לא אומר שעכשיו אחי הפסיד חיבוק, ושזה לא בסדר ואני "חייב לו". גם הוא יקבל. אבל עכשיו, עכשיו זה הרגע שלי לקבל את החיבוק. זה שלי לגמרי, בזכות. זה מגיע לי. וזה טוב לי. חשוב גם לסמוך על הנותן (במקרה הזה, על אמא) שהוא יודע מה הוא עושה. אם עכשיו אני מקבל את החיבוק, כנראה שאמא החליטה שזה בסדר. אם אחי היה נופל כרגע בקול גדול אחרי שניסה להגיע לצנצנת העוגיות בארון הגבוה (חס וחלילה חס וחלילה), רוב הסיכויים שהוא היה מקבל את החיבוק, ולא אני. כי כרגע הוא צריך יותר. המקבל לא צריך לעשות כל רגע את החשבון "למה אני קיבלתי ולא אחרים". זו אחריותו של הנותן. תסמכי עליו!

כשאנחנו לומדים להיות עצמאיים, זה אומר שאנחנו מצליחים לאזן בין נתינה לבין קבלה. מצליחים לבקש עזרה כשהיא נחוצה לנו ("אמא, אפשר בבקשה עוגיה? אני לא מגיע לארון הגבוה"), ומצליחים לעשות למען עצמנו ולמען אחרים - כשיש לנו את היכולת המתאימה ("אמא, אני יכול לתת את העוגיה לאוהד ולקבל עוד אחת? הוא נראה לי קצת עצוב"). וככל שאנחנו גדלים, היכולת שלנו להבדיל בין השניים מאפשרת לנו יותר עצמאות ויותר כוח לתת - לעצמנו ולאחרים.

לסיכום: יעוד ומשמעות הם מאוד אישיים. גם כשיש עקרונות משותפים זהים, לכל אחד ואחת יש את המסלול שלהם, את הנסיבות הייחודיות שלהם, ואת הפרשנות המסוימת שהם נותנים לדברים. ואותו הדבר גם בנתינה וקבלה. כל אחד מוכשר או מסוגל ברגע מסוים לתת דברים אחרים, והוא זקוק מצידו לדברים אחרים מאלה שהחבר או האח שלו זקוקים להם. זה טבעי. ה"חוכמה" היא לברר מה עושה לי טוב, מה אני צריך כרגע, מי יכול לתת לי את זה, ואיך אני בתורי מתרגם את הטוב שאני מרגיש - לעשיית טוב לסביבה שלי.

לקריאה נוספת, את מוזמנת לחפש באתר חברים מקשיבים את המילה "משמעות" ולמצוא עוד תשובות מעניינות. ואם תרצי לשאול ולברר עוד, אנחנו זמינים גם במוקד הטלפוני ובמוקד הווטסאפ.

בהצלחה!

אוהד