שאלות באמונה בתקופת דייטים: איך לא להישבר מהקושי?

שלום לך.

כל הכבוד על השיתוף הכנה והאמיץ. מבין מילותייך אני רואה ומבינה את הכאב שאת חווה בתהליך החיפוש הזה. את הרצון הגדול שלך שנפגש באתגרים שונים במציאות, ואת זה שאת לא מוותרת למרות הקשיים והשאלות שעולות בך.

"הלב השומר לא להיפגע.."

לפני שאעבור להתייחס באופן מסודר למה שכתבת, אני רוצה להקדים ולומר.

כתבת את הכל באופן מסודר ומבורר, אפשר באמת לראות כמה את מודעת לעצמך ומצליחה לחשוב על עומק הדברים. את יודעת להגיד מתי מתעוררת הבושה, מתי האכזבה, מה השלבים שבעינייך צריך לעבור ואיפה את ממוקמת וכו'.

רגע לפני כל ההסברים המדויקים (שהם חשובים ועושים סדר!) אני רוצה לעצור איתך ולהתייחס ללב. התהליך הזה של חיפוש אחר בן זוג, הוא תהליך שיש בו הרבה לב. הרצון הפנימי שצף ועולה, חושף את הלב ואת הרצונות הכי עמוקים שבו.

לפני כל המחשבות והבירורים, חשוב לעצור ולתת מקום למה שאת מרגישה. בהמשך עוד אתייחס לכך אבל חשוב לי מאוד לפתוח בזה. להגיד בפשטות- אני רוצה להתחתן ולפעמים הדרך קצת מכאיבה לי. לפעמים אני נופלת ומרגישה כל כך בודדה. לפעמים אני כל כך רוצה ומרגישה שכואב לי אפילו להרגיש את זה. לפעמים אני נופלת קצת לייאוש ולא מצליחה לדמיין את זה קורה לי... וכו'.

בעיניי חשוב להבין שמדובר פה בתהליך של לב, אם רוצים ואם לא. והלב דורש את המקום שלו. מבקש שוב ושוב שתתני לו פתח להרגיש את מה שעולה בו בלי לנסות "לסדר" בכוח. מבין השורות שלך, אני מרגישה חזק את הלב שלך שמבקש מקום. ואני יודעת שגם את מרגישה אותו, אני פשוט רוצה שתתני לו קצת מקום. בלי לפחד..

מאיפה מתחילים?

בעיניי נקודת המוצא שממנה חשוב לצאת, היא שהמסע אל הבית שלך, הוא מסע של מפגש עם עצמך, ומתוך כך מפגש עם הקב"ה. בסופו של דבר, כל הבירורים שעוברים בדרך הזאת, מפגשים עם בחורים, קשרים שונים, התמודדות עם המשפחה, נפילות, הצלחות... כולם באים להפגיש אותך עוד קצת עם עצמך. לגרום לך להכיר את עצמך טוב יותר ולדייק את עצמך. ומתוך כך, לדייק את האמונה שלך, להגדיל אותה ולגרום לה להיות בהירה יותר. זה לא גורם לדרך הזו להיות קלה, זה גם לא מבטל את תחושות האכזבה והכאב שלפעמים אפשר להרגיש. אבל זה גורם לדרך להיות בעלת ערך בפני עצמה. בלי קשר לתוצאה, שבע"ה עוד תגיע, אבל כרגע הדרך לשם משמעותית לא פחות.

ממי אני מתביישת?

כתבת שאת מרגישה תחושת בושה לצאת מהבית, כדי שלא יראו שאת עוד לא נשואה. אני רוצה להחזיר את המבט אלייך. יכול להיות שהבושה היא בכלל מול עצמך, בלי קשר למה שהסביבה תגיד או תחשוב? יכול להיות שזה שאת מתביישת שאנשים יראו אותך זה לא בגלל מה שהם יחשבו אלא בגלל מה שזה יגרום לך לחשוב?

אני לא אומרת שאת מדמיינת, יכול להיות שיש מבטים (במיוחד באירועים משפחתיים וכדו'), אבל השאלה היא איך את חווה את זה. אם את מרגישה מבוישת כל כך בתוך עצמך, אז ברור שהיציאה החוצה תהיה קשה עד בלתי אפשרית. כי המבטים של אחרים יפגישו אותך עם עצמך.

פעם שמעתי חוזר בתשובה שסיפר שכשהוא התחיל ללכת עם כיפה הוא הרגיש שהוא הולך ברחוב עם מגדלי עזריאלי על הראש, ולא היה לו ספק שכולם מסתכלים ומדברים עליו. לאט לאט כשהוא נהיה שלם עם עצמו בצעד הזה, הוא הבין שאף אחד לא עסוק בו בכלל..

יכול להיות שאת מרגישה שאת הולכת עם שלט "לא נשואה", מה שלא נובע מהסביבה, אלא מהתחושה שלך בתוך עצמך, שגורמת לך להרגיש כישלון על כך שעוד לא השגת את מה שאחרים כבר השיגו..

אז איך מתמודדים עם תחושת הכישלון?

פה נתחבר גם לחלק השני (ואולי העיקרי מבחינתך) של השאלה שלך.

אמונה היא הכלי הכי משמעותי בכל הסיפור הזה. הדבר הראשון שצריך להכניס לראש כמה שרק ניתן, זה שאי אפשר לחיות בהשוואה לאחרים. הימנעות מההשוואה, זו עבודת חיים. כי אפשר לפגוש את זה באין סוף נקודות בחיים. זה יכול להיות בדברים פשוטים- יש לה שמלה יותר יפה משלי, יותר חברות ממני, יותר כסף ממני... וזה גם יכול להיות בדברים גדולים יותר- היא התחתנה ואני לא, היא התחתנה מהר ולי זה לא קורה מהר, לה כבר יש 2 ילדים ולי יש רק אחד, יש לה בית גדול ומעוצב יותר, הילדים שלה מחונכים יותר, האוטו שלהם גדול יותר ועוד ועוד ועוד.

המחשבה הבריאה שצריך לאמץ כאן ולהתאמץ עליה בלי הפסקה, היא האמונה שמה ששייך לי- שייך לי, ומה שיש לאחרים- לא שייך לי. "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה". לכל אחד הקב"ה דואג באופן אישי, מכין לו את הטוב ביותר עבורו (גם אם קשה לנו לראות את זה). האמונה שלנו לא צריכה להיות תלויה באם קיבלתי את מה שאני חושבת שמגיע לי.

לך יש את מה ששייך לך עכשיו. נכון שהיית רוצה כבר להיות נשואה, אבל כרגע מה ששייך לך- נמצא אצלך, ואת עסוקה בתהליך שאת צריכה לעבור כדי להגיע לבית שלך בעת שלך.

אני חוזרת ואומרת, זו מחשבה שצריך להתאמץ עליה כל הזמן. להזכיר לעצמנו שמה שיש לי זה מה שמגיע לי ואני לא צריכה להשוות עם אף אחד אחר.

אני חושבת שברגע שמצליחים להחדיר את ההבנה הזו עוד ועוד פנימה, מפסיקים להרגיש כישלון. כי לי יש את מה שמגיע לי, ולה יש את מה שמגיע לה, זה לא אומר לרגע שאני פחות טובה.

"כל אדם נכווה מחופתו של חברו"

התחושה שאת מתארת, שאת נפגשת עם אנשים "שכבר יש להם" וזה מעורר בך כאב או אפילו כמו שכתבת- נחיתות. הגמרא אומרת- "מלמד שכל אחד נכווה מחופתו של חברו", שם אין הכוונה לחופה בחתונה, אבל המסילת ישרים מסביר שכאשר אדם רואה מציאות שלימה שיש לחברו זה נוגע בו, הוא פתאום מרגיש יותר כמה הוא חסר וזה מעורר אותו. את יכולה לעמוד בחתונה של חברה ובמקום לשמוח איתה, עולה המחשבה על עצמך שמציפה אותך בדמעות. וזה בסדר שזה קורה. כי המציאות השלימה שאת עומדת מולה מעוררת אותך. והיא מעוררת אותך לא כדי שתרגישי חלשה ומסכנה, אלא כדי שהלב יתעורר לרצון הזה ותוכלי להתפלל עליו ולבקש אותו ממקום הרבה יותר עמוק. כדי שתוכלי שוב לחזור אל עצמך במסע הזה ולשאול את עצמך איך את מחזקת את עצמך דווקא עכשיו כשפגשת את החיסרון הגדול שלך. איך את לוקחת את המקום הזה לתפילה גדולה, לבקשה גדולה שנובעת מעומק הלב, מעומק הרצון.

בואי נדבר קצת על אמונה..

אחד מהדברים שבלטו לי בדברים שכתבת, זה הפליאה שלך על כך שאת בחורה דתייה וגדלת בבית דתי ואת לא מצליחה להאמין. חשוב לחדד, אמונה זה שריר שצריך לאמן אותו לאורך כל החיים. יכול להיות שזה שגדלת והתחנכת כבחורה דתייה נותן לך את הבסיס בצורה פשוטה יותר- שהקב"ה מנהל את הכל. אבל זה לא תמיד מספיק, במיוחד כשאנחנו עומדים לפני קשיים שנראה לנו שאנחנו היינו יודעים לפתור אותם טוב יותר (חס ושלום..). אמונה זה דבר שצריך לבנות אותו בלי הפסקה, לעמול עליו. וגם כשעמלים ומשיגים את המדרגה שרצינו, פתאום אנחנו שוב יכולים להרגיש שזה לא מספיק וצריך לבנות קומה נוספת, שוב ושוב. זה לא שמה שבנינו נעלם, אלא שכל פעם אנחנו נדרשים להגדיל את זה בהתאם למקום שאנחנו נמצאים בו.

אמונה זה לא כשהכל הולך לפי התוכנית שלי, אמונה זה כשאני נדרשת להגביה את המבט שלי ולהמשיך להחזיק בידיעה ש-טוב ה' לכל, גם כשאני ממש לא מבינה. וזו צריכה להיות העבודה, להצליח לשחרר ממה שאנחנו חושבים שהוא טוב. ולהבין שהקב"ה מנהל את העולם בצורה הטובה ביותר. זה לא בא לבטל את מה שאת מרגישה, את הקושי או האכזבה, זה בא לעזור לך לחבר אותם לנקודה גבוהה יותר. לקחת את הקושי הגדול ולהכניס בו אמונה.

אז מה עושים?

אני חושבת שנגענו בכמה נקודות חשובות שאני מקווה שיעזרו לך לעשות סדר.

א. הקשבה עצמית- תקשיבי לעצמך ולמה שעולה בך. תני מקום לרגשות שלך ואל תנסי ישר להכניס אותם לתבניות, תני מקום למה שהלב אומר לך. מתוך כך תוכלי לדעת לזהות מתי את מתייאשת, מתי את מרגישה שזה לא הגיוני שזה יקרה לך. מה עורר את זה עכשיו? ומתוך כך, מה יעזור לי לבנות מדרגה נוספת? מה נחוץ לי? אני צריכה להתאוורר קצת וסתם לעשות משהו נחמד, או שאולי אני צריכה לשתף אדם קרוב בתחושה שלי וכדו'...

ב.תפילה- להתפלל, להתפלל, להתפלל. זה כל כך משמעותי להצליח להפוך את הכל לתפילה. לבוא כמו שאת מול הקב"ה ולהתפלל מעומק הלב. להצליח להפוך את חוסר האמונה לתפילה, לבקש- אני רוצה להאמין בך. רוצה להאמין שזה יקרה, שיגיע גם זמני. רוצה להאמין בך שאני עוברת תהליכים והם לא סתם. הם מקרבים אותי צעד אחר צעד אל הבית שלי. עכשיו אני ממש לא מצליחה לראות את זה, אבל אני כל כך רוצה להאמין...

ג.לא להיבהל. הסולם שתיארת יוצר לך סדר ואני מבינה את זה. אבל אי אפשר להגיד שהוא הנוסחה הבטוחה לחתונה. כמו שאמרנו כבר, לכל אחד יש את הדרך שלו. את התהליכים שהוא צריך לעבור ואם היינו יודעים איך להגיע לסוף, אולי לא היה עניין בתהליך הזה בכלל. אני לא רוצה שתתפסי בזה שאם תגיעי למדרגה האחרונה בסולם ותהיי בטוחה ומאמינה במאה אחוז, אז תשיגי את המטרה. זה לא עובד ככה, זה לא משחק שצריך להגיע לשלב האחרון והצלחנו. זוהי בדיוק אמונה, זה מסע שאין לנו יכולת לדעת איך נגיע לסוף שלו, מה שאנחנו יכולים לעשות זה לבטוח בהקב"ה, ולאסוף את כל האוצרות שבדרך ומתוך כך לא להפסיק לגדול.

לסיום:

אני ממליצה לך על הספר של הרב יהושע שפירא שנקרא "לצאת מהדעת". החלק הראשון של הספר מוקדש לשלב הדייטים וההיכרות. בעיניי יש שם חידודים משמעותיים שיכולים לעזור לבנות קשר בצורה נכונה ולשאול את עצמנו את השאלות שיקדמו אותנו ולא להפך.

אני בטוחה שכבר שמעת את זה, אבל זה כל כך אמיתי- כל קשר, כל בירור, כל תהליך שאת עוברת עם עצמך ועם הקב"ה מקדמים אותך בדרך שלך. משלימים אותך בתוך המסע הזה. אני מאחלת לך שתרגישי שאת מצליחה להתקרב לעצמך ולדייק את עצמך עוד ועוד. שתרגישי איך הקב"ה דואג לך ומלווה אותך בכל צעד.

ובעזרת ה' מתפללת איתך שממש בקרוב תעמדי תחת החופה.

מקווה שהצלחתי קצת לעזור,

בהצלחה גדולה בכל!

מעיין