מדוע יש בעולם נטיות מיניות שונות? ומה עושים עם זה?

שלום לך.

את שואלת שאלות מצוינות וחשובות. הן לא מאוד מדוברת לפעמים בציבור הדתי, אבל אנחנו חושבים שנכון להתייחס אליהן באופן מדויק ומבוסס, ולא להישאר באפילה. אז כל הכבוד לך. אני אינני רב, אבל אתייחס בהמשך גם לסוגיה ההלכתית - לא כפוסק כמובן.

מהיכן באה לעולם הנטיה?

תפיסת המשפחה עפ"י היהדות היא מאוד ברורה. היהדות לא מקבלת מבנה של תא משפחתי "אלטרנטיבי". יחד עם זאת, ביהדות יש חשיבות גדולה מאוד לקבלה של השונה – כאדם. "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא". הנטיה עצמה איננה חטא, ולכן היהדות לא מחפשת חלילה "להעניש" בעלי נטיות מסוימות, אלא להכיל אותם בתוכה ולעזור להם להרגיש כמה שיותר טוב, וכמה שיותר מחוברים לעצמם. כי בסוף אנחנו מאמינים שלכל אחד ואחת יש מקום ותפקיד כאן בעולם, ולכל אחד יש איזו דרך לעבור. באותה מידה אפשר לשאול למה ה' ברא אדם אחד עם אופי סוער ותזזיתי, ואחד שקט ומופנם? למה יש בעולם דברים כמו הפרעות קשב או רגישות לגלוטן? ואיך בדיוק הגיעו הוירוסים והמגיפות? אלה שאלות עמוקות שאפשר לברר באופן פילוסופי, אבל אין להן בד"כ השלכה ממשית ומעשית לחיי היום יום שלנו. זה העולם, ואיתו כולנו מתמודדים. כל אחד - עם ההתמודדויות הייחודיות שלו, וגם עם היכולות והחוזקות שלו.

לכל אדם יש שביל

אמרנו שלכל אחד יש דרך לעבור. מהי בדיוק הדרך הזאת והיכן היא מסתיימת? אין לדעת. זה בין האדם לבין קונו. אנחנו כאן כדי לראות כל אדם כאדם, וגם אם היהדות לא מקבלת את "תנועת הגאווה" כתנועה חברתית, לאדם כאדם פרטי ויחיד תמיד יש מקום ותמיד נרצה להיטיב איתו ככל שנוכל. לפעמים נוצר בלבול בין היחס אל תנועות חברתיות (פוליטיות, אידיאולוגיות, ואחרות) לבין האנשים שמרכיבים אותן. גם אם אנחנו לא תמיד מסכימים על רעיון שנראה לנו מוטעה, יהודי שמחזיק ברעיונות הללו הוא לא האויב שלנו! האדם נשאר אדם, ובוודאי שהאדם היהודי נשאר יהודי. גם אם הוא טועה, גם אם הוא מבולבל, או תוהה, או מברר. הוא חלק מאיתנו.

הנטיה המינית

מתוך זה שהתורה כתבה שאסור להשתמש בנטיה הזאת בפועל, מבינים שיש נטיה כזאת. היא לא שקר, היא קיימת. היא מורגשת. גם המדע לא סגור על הגורמים והנסיבות המדויקות שיכולות ליצור נטיה כזאת בעוצמה קטנה או גדולה. לפעמים יש אולי גורמים מולדים, ולפעמים אולי גורמים סביבתיים, אבל ודאי שמי שאינו איש מקצוע מיומן לא יכול להבחין בכך בצורה טובה. ולפעמים גם איש המקצוע לא יידע לנתח בדיוק איך נוצרה הנטיה. ואגב – לא תמיד זה מאוד משנה. מה שכן חשוב הוא האדם עצמו, ולא הנטייה שלו. האדם הוא תמיד "נכון". הוא תמיד שייך. הוא תמיד אהוב.

מה מותר ומה אסור?

הרבה פעמים שואלים אותנו כאן במוקד: אז מה התכל'ס? וגם: למה יש ציבור או קהילה שהולכים לפי תכל'ס אחד, ואחרים שהולכים לפי תכל'ס אחר? האם זאת לא צביעות? לא. למה? כי היהדות - וגם החברה האנושית - היא לא מפעל שמייצר רובוטים אחידים וזהים. יש בה מקום לכל מיני קולות. תחשבי למשל שכל מנייני התפילה היו רק בנוסח אחד וזהו. אותן מנגינות, אותן מילים, אותם מנהגים. היה פה די משעמם! היהדות חזקה וחכמה מספיק כדי להצליח להכיל בתוכה הממון דברים שונים זה מזה. וגם בהלכה עצמה, יש פסיקות שונות בדורות שונים ובזרמים שונים.

ככלל אפשר לומר שבפן המעשי - יש הגדרות מאוד ברורות מה מותר ומה אסור. בפן הרגשי זה קצת יותר מורכב. יש את האיסור הנובע מהפסוק "ולא תתורו", כלומר לא לטפח באופן שיטתי תשוקה לדבר אסור. במישור המעשי היומיומי, אנחנו יודעים שחסימה חזקה של רגשות היא לא דבר בריא ומומלץ. חשוב שנהיה מחוברים לרגשות שלנו. אולי לא נרצה ללבות אותם בכוונה, אבל תמיד אפשר להרגיש גם רגשות "קשים" כמו עצב או כעס. נכון לתת להם ביטוי באופנים מותרים: לכתוב שיר, לצייר ציור, לקרוע נייר לחתיכות קטנות... יש הרבה דרכים. וגם: לדבר, להתייעץ.

אחת הציוויים הקשים ביותר ביהדות הוא "עשה לך רב". זו נקודה חשובה מאוד שיש רבים שמפספסים אותה, בעיקר בעידן של "שו"ת סמס". האדם הוא לא ציפור בודדה שעפה לה לכאן ולכאן. הוא ציפור ששייכת ללהקה. בלי ההשתייכות לאיזו שהיא להקה – קשה להחליט לאן לעוף, איך ומתי. היהדות מבינה את זה, ואומרת לנו: אל תלכו לאיבוד לבדכם. תתחברו לקהילה שמתאימה לכם, שתואמת את השקפת העולם שלכם, ומסייעת לכם לברר אותה בנעימות ובסגנון שהולם את האישיות שלכם. זה עוזר לכל אחד מאיתנו לפתח כיוון בעולם מכל מיני בחינות: אישיותית, חברתית, תורנית, ועוד.

בתוך הלהקה הזאת, הרב הוא גורם מלכד ותומך, שיכול מאוד לעזור לברר סוגיות אישיות שונות, הן מהבחינה ההלכתית אמונית, והן ברמה האישית. והרי בסוף הכל מחובר. אין דין אחד לכולם, ואין פסק אחד ודרך אחת שהולמת את כל היהודים, בכל גיל, מצב ומקום. ולכן טוב תמיד לעשות לעצמנו רב (או רבנית כמובן), לייצר איתם קשר אישי טוב ופתוח, ומדי פעם להתייעץ, לשתף, ללמוד ולחשוב איתם: לאן פנינו? מה הכיוון? אילו שיפורים קטנים אפשר להכניס בתכנית שגיבשנו, כדי שתהיה מוצלחת יותר? הליווי האנושי והרוחני הזה יכול מאוד לעזור באופן כללי, ובמיוחד כשמתמודדים עם סוגיות רגישות.

הרב לא נמצא שם כדי לשפוט, להאשים, לנזוף או חלילה להעניש. להיפך: הוא נמצא שם בשבילנו. כדי להכיר אותנו מקרוב, לראות אותנו כעת ואת הפוטנציאל העתידי שלנו, ולעזור לנו לייצר לעצמנו את המסלול הטוב, הנעים, המחובר והמתאים ביותר עבורנו - בתחום האישי והאמוני והרוחני. כמובן שלא הכל פתוח: יש כללים, ויש פסיקות, ויש הלכות וחידושים ופתרונות. אבל זה תחום המומחיות שלו: להכיר לעומק את ההלכה, להכיר לעומק את האדם, ולמצוא שביל ייחודי שמחבר את שניהם באופן הכי הולם. קצת כמו בשידוך. בלי לפגום באמת ההלכתית, ובלי לפגוע חלילה באדם עצמו ולצער אותו.

כולנו מכירים את סיפוריהם של רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי - אחיו. לכל אחד מהם הייתה דרך שונה וייחודית בעבודת השם. כל אחד מהם סלל נתיב נפלא לעצמו ולחסידים שבעו בעקבותיו. מפורסמת האימרה של רבי זושא, הפשוט והעניו: "אם ישאלו אותי בשמים למה לא הייתי אלימלך - אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זושא - יסתתמו טענותי". שני האחים היו צדיקים - כל אחד בדרכו השונה. וגם בכל אחד מאיתנו, עם הקשיים וההתמודדויות הייחודיים שלו, יש את היכולת להיות צדיקים, לשמוח, ולהשיג אושר, משמעות וסיפוק.

מקווה שקצת שפכנו אור על העניין. אל תפחדי להמשיך לשאול ולברר!

אוהד