איך ללכת בדרך של הדת למרות שדברים שרציתי לא קרו ואני חוטאת בכוונה?

נוגה יקרה שלום לך.

חייבת לומר שאני מתפעלת מהשאלה הדוגרית הזו! ועוד יותר מעצם הבחירה לשים אותה על השולחן ולשאול. הרבה אנשים בוחרים להישאר בכעס ובחוסר ההבנה, ומעריכה ממש את היכולת והבחירה הזו שלך לקום ולשאול, לבחור לגדול! מקווה שהדברים יתיישבו לך על הלב ויתנו מענה מדויק.

אז קודם כל, רוצה להזדהות איתך. גם אני כעת, בחיים הפרטיים שלי עומדת במקום מאד דומה למה שאת מתארת. כעס גדול בבטן, כעס שיושב על רצונות שלא התממשו, על ציפיות רבות שהיו לי מ-ה' יתברך, וזה בהחלט כואב להרגיש ככה.

בעיניי, רגשות הן ממש העיניים ללב, מראה פנימה. הם היכולת שלנו להיחשף מעט למה שקורה לנו בבפנים של הנפש. האמת, שבעיניי העובדה שאת כועסת ומגדירה את התוצאה כ'כפירה' - היא לא הבעיה, היא התוצאה. המיקוד שלך צריך להיות על מה שמתחולל בך פנימה. (בדיוק כמו שכשילד צורח הצרחות הן לא הנקודה, משהו אחר מציק לו) 'הכפירה' הזו שאת מתארת היא ביטוי לקושי שלך, לכאב שלא היה לו מקום בתוכך ולכן גדל וגדל וגדל עד שהתפוצץ לו ככה. בואי ננסה רגע יחד, להבין מה קורה לך שם פנימה בלב? מה את בדיוק חווה מול ה'? מה כ"כ כואב?

אז מה המסלול שקיבלת גורם לך להרגיש?

אולי תגלי שהנקודה היותר פנימית היא מעין תחושה כזו שה' לא רואה אותך? לא קשוב אלייך?

מה שלא תגדרי, אלה באמת תחושות מאד מאד קשות. כל אדם שהיה מרגיש שהדבר עליו הוא הכי סומך – לא רואה אותו, היה לו כואב. זה לגיטימי שכואב. זה כואב עד כדי כך, דווקא מתוך עוצמת הקשר, דווקא כי הכי יש לך מקום בלב לה', דווקא כי הוא קיים שם, בך, פנימה. אין ציפייה כשאין חיבור. לכן, כשהוא מסתיר פנים ולא נגלה – זה הכי צורב. איתך שם.

אוקיי, אז הבנתי שהרגש הוא שלי ומבטא את המקום שלי מול הסיטואציה, מה עכשיו?!

שלב א – להבין מה עומק הרגש שלי.

שלב ב – להבין שזה כואב! לתת לזה מקום, בתוכי פנימה. לתת לגוף שלי לכאוב את זה, להרגיש. יש לגיטימציה לכאב שלך! דוד המלך בתהילים כותב כ"כ הרבה מזמורים שמבטאים את הכאב הזה, את התחושה שלא רואים אותך, את התחושה שה' משליך אותך (כ"ב, ק"ב ועוד..) יש לזה מקום, דווקא בתורה הקדושה שלנו.

ורק כעת, אחרי שני השלבים החשובים האלה, אחרי שהענקת לעצמך בתוכך מקום. רק אחרי שהבנת שאת בתוכך טוב טהור, והרצון הפנימי פנימי שלך הוא להיות קשורה ומחוברת, כעת, אפשר לנסות לגעת בשאלה המרכזית שלך – איך אפשר ללכת בדרך של הדת והקודש, למרות שיש פער בין מה שאני רוצה לבין מה שמקבלת?

זו אכן שאלה טובה, וחשובה מאד. אני מרגישה שהתשובה אליה טמונה בשאלה היותר פנימית – איך את רואה את עולם האמונה שלך? איך את רואה את עולם הקודש שלך? איך את רואה את ריבונו של עולם?

האם ה' הוא "בנק הבקשות" שלנו? האם אבא טוב הוא אחד שנותן לילד שלו כל מה שיבקש? אם אני אומרת שאני מאמינה ב-ה', זה אומר שהחיים שלי ילכו רק במסלול שאני חושבת שהוא הכי נכון? האם להיות 'דתיה' זה אומר שהחיים שלך תמיד יהיה מושלמים?

שווה לשאול את עצמך את השאלות האלה. לנסות להבין איך את תופסת את עולם האמונה שלך? מזה להיות דתיה מבחינתך?

בעולם הזה, אנשים רבים כ"כ חיים חיים של גדולים, אבל את עולם האמונה שלהם הם לעולם לא באמת בירור. לא באמת שאלו. והם חיים ומאמינים ב-ה' רק מהסיפורים של שרה הגננת. יש לך הזדמנות עכשיו לשאול, לפתח את התחום הכי משמעותי – התורה שלך. אני יכולה לכתוב לך כאן את התשובות שלי לשאלות החשובות האלה, אבל מה זה בעצם ייתן? התהליך הוא שלך.

אם באמת חשוב לך אלוקים, אם באמת חשובה לך התורה – קדימה. תבררי את העולם הרוחני שלך, תבררי את המושג 'דתיה' – מה הוא אומר בעצם?

* ממליצה לך לשאול דמויות שקשורות לעולם הקודש שאת מתחברת אליהם

* יש ספר מקסים שנקרא "דע מה שתשיב לעצמך" / הרב זאב קרוב

* "היי הרב" / הרב יוני לביא

* וכמובן שאת מוזמנת להמשיך לשאול ולברר כאן באתר.

הרבה הצלחה בתהליך הבירור והגדילה! מעריכה אותך.

טליה

(12)