שאלה
ערב טוב!
אני מדריך בתנועות נכנסתי לפני שבועיים לשבט נחלים (כיתה ז') והם נורא ילדותיים. לדוגמא: הם מצאו חבילה של מזלגות חד"פ והתחילו לפורר את זה אחד על השני. בשבת הם לא נכנסו למנחה בשבת, ואי אפשר להושיב אותם ל5 דקות ולדבר איתם דוגרי.
אז יש לי 2 בקשות:
א. מה אתה מציע לי לעשות?
ב. חשבתי לנסות להושיב אותם לנסות לדבר איתם על למה צריך סניף? אז אני אשמח אם תוכל לכתוב לי למה צריך סניף? (אני אשמח אם זה יהיה פחות על קידוש ה' ועבודת ה' כי זה ממש לא מעניין אותם)
תודה רבה
תשובה
שלום אלרועי.
מעניין שאתה מגדיר את ההתנהגות הזאת, בדוגמאות שציינת, כ"ילדותיות". אני מכיר לא מעט מבוגרים שבקלות יכולים לענות להגדרות האלה. יחד עם זאת, התסכול שלך מובן: אתה מנסה לקיים איתם מהלכים חינוכיים משמעותיים, ומתקשה ליצור איתם שיחה רצינית על נושאים רציניים.
וכאן באמת נכנסת השאלה הטובה שלך: למה צריך סניף?
אחד המושגים שבאמצעותם הכי קל להסביר את התשובה לשאלה הזאת הוא: שליטה. במערכת החינוך הפורמאלית, כלומר בבית הספר, התלמיד הוא סוג של כדור שמגלגלים ממקום למקום: עכשיו שיעור כזה, עכשיו שיעור אחר, מטלה, מבחן, שיעורי בית, התייצבות בזמן, ציונים, ציפיות – כאב ראש. לתלמיד אין הרבה שליטה על מה שקורה איתו במערכת הזאת.
גם בבית לא תמיד "רואים" את הילדים. בהרבה בתים אין מצב לשבת עם ההורים וממש לשוחח איתם. יש דיסטנס, יש עיסוקים של ההורים שלא תמיד מאפשרים להם לשים לב, ויש קשיי תקשורת.
וכאן נכנסת לתמונה מערכת החינוך הבלתי פורמאלית, ובמרכזה הסניף והקבוצה. בניגוד לכיתה הגדולה, יש כאן קבוצה קטנה יותר, עם אפשרות ליחס אישי יותר. בניגוד לפער הדורות בין המורים וההורים לבין הילדים, כאן יש פער הרבה יותר קטן בין המדריך לחניך. כל אלה מאפשרים לילדים להרגיש שיש מקום שבו "רואים" אותם כפי שהם, ולא יורדים עליהם בגלל זה. חוויה כזאת יכולה לתת הרבה כוח לילדים, תחושה שהם לא קטנים וחלשים אלא מסוגלים לעשות הרבה דברים. שהם "שווים".
לא יושבים בשקט
עכשיו יש לך שאלה טובה נוספת: מה אפשר לעשות איתם בסניף אם הם כל כך תזזיתיים, חסרי יכולת ריכוז, ובאופן כללי די שטותניקים?
התשובה הקצרה היא: לעשות. לא לשבת לשיחות ודיונים ערכיים, אלא להמיר כל דיון – לפעילות. משחק כזה, משחק אחר, תחרות, הצגה, מסלול מכשולים, משימות, בדיחות... המגוון עצום. החניכים מגיעים לסניף כשהם טעונים בהמון אנרגיה, ולא הרבה סבלנות. זה טבעי לגמרי. כמו כן הם מחפשים את החוויה החברתית. לבלות זמן עם החברים.
אז תוכל לנסות להרכיב את הפעילות בשיטת הסנדוויץ': דבר ראשון – אפשר להעניק להם את החוויה האקטיבית והחברתית. אתה יכול לתכנן כל פעילות כך שתתחיל במשהו אקטיבי: טורניר בזק בכדורגל, תחרות הורדת ידיים, תחרות פירור מזלגות ב 60 שניות... הכל הולך! אחרי שמבלים איזה חצי שעה בהוצאת אנרגיה, אפשר לעבור לפעילות קצת יותר מיושבת. וגם כאן לא חייבים לדלג מיד לשלב החפירות. לדוגמא, יכולה להיות פעילות עם כרטיסים או משחק קופסא, שבמהלכה יש לחניכים הזדמנות לספר על דברים שעברו עליהם השבוע, ודברים שמחכים להם בימים הקרובים. באופן הזה נוצרת מעורבות והדדיות, ויש אפשרות לדעת מה קורה עם מי ולדבר על זה. לאחר מכן אתה תוכל לראות האם וכיצד אתה קושר חלק מהחוויות האמיתיות שלהם לדברים שנראים לך חשובים. וכמובן לסיום הפעילות (וסיום הסנדוויץ'): שוב פעילות מוציאת אנרגיה.
דוגמא לשלב האמצעי בסנדוויץ': אנחנו נמצאים כעת אחרי החגים, ויש לפנינו תקופה ארוכה של שגרה. נניח שבמהלך הפעילות האמצעית אתה מגלה שיש הרבה חניכים שמבואסים מזה שאין חופש בקרוב, שמשעמם כל היום ללמוד, וכו'. יש לך אפשרות לקחת את האתגר הזה, ולהכין פעילות (למשל לשבוע הבא) שבמהלכה יינתן להם איזה מענה לצורך שהם ביטאו. למשל: להכין לוח שנה (או טבלת ייאוש) עד חנוכה או פורים, ובו למלא יחד איתם את הימים המשעממים ברעיונות לפעילויות. אפשר ממש להחליט שבכל יום יסומן משהו. למשל הכנה של פעולה (בכל פעם זוג אחר של חניכים), טורניר כדורסל, הכנת הצגה או סרטון לסניף או הקבוצה, ועוד. כמובן שהכל עם הרבה הומור וקלילות.
ועכשיו אולי תשאל: אז איפה הערכים? איפה החינוך?
בשביל שיהיה דיון אמיתי וקשוב בנושאים חשובים, הוא צריך להיות רלוונטי לחניכים. אתה יכול לדבר מאוד יפה על דוגמא אישית, או ערך לימוד התורה, התנדבות, או כל דבר אחר. יכול להיות שהם אפילו יקשיבו קצת. אבל בסוף, אם זה לא נודע איכשהו באמת למה שעובר עליהם – זה לא ישנה עבורם הרבה.
ולכן השלב הראשון הוא: לבדוק מה בכלל רלוונטי. מה נוגע איכשהו לעולם שלהם. להתאים אליהם את התכנים, במקום להתאים אותם לתכנים. ואז תוכל לקבל הרבה יותר קשב והרבה יותר מעורבות ועניין.
אלה כמה כיווני מחשבה על קצה המזלג (זה שעוד לא התפורר...). אתה מוזמן לחשוב איתנו על עוד כיוונים ורעיונות ונשמח להגיב ולפרסם.
בהצלחה!
אוהד