"לך אמר ליבי! אייכה?" - איך להשקיע ברוחניות שלי ביום יום?

שלום לך.

האמת, אין לי אלא להזדהות.

המציאות הזו שכביכול סוגרת עליך והצורך לג'נגל (לא במובן של יער אלא של להטוטן, אבל אולי גם) מוציא אותנו מהמקום שהיינו.

אולי אנחנו אפילו כמו אותו חסיד שכשהוא אמר שאין לו מקום בבית נאמר לו להכניס פרה לבית, אחרי זה תרנגולים, אחרי זה חמור וכו' ובשונה מהסיפור אף אחד לא אמר שזה הגיע למיצוי וכבר אפשר להוציא את הכל.

ובנתיים - רעש ומהומה!

אז מה עושים?

יש כמה רבדים שעזרו לי בשנה האחרונה, ואני רוצה לשתף אותך בהם, אבל חשוב לי להדגיש משהו לפני.

חשוב לי להדגיש שזה לא אומר שאין פה עדין עבודה פנימית. יש עבודה פנימית וזה לא אומר שזה קל או לא מאתגר. זה לא קל וזה כן מאתגר. אבל זה נותן הסתכלות אחרת.

א. בכל דרכך דעהו

עבודת ה' של חודש תשרי לא דומה לעבודת ה' בחודש אדר.

יותר נכון עבודת ה' של אלול ותשרי לא דומה לעבודת ה' של סוכות והמשך תשרי.

לכל תקופה עבודת ה' שלה.

זה לא רק לגבי חגים, אלא גם המקום שלנו בחיים.

עבודת ה' של בחור רווק שונה מאשר זו של ההורה.

כאשר האשה לא מרגישה טוב ולא מסוגלת לזוז, כן – ייתכן והאב צריך לוותר על פסוקי דזמרה בבית כנסת בשביל להיות עם אשתו ועם הילדים (הרי ברור לנו שאם היא דורשת אשפוז אז שהוא יילך איתה או יהיה בבית עם הילדים ויוותר על מנין. נכון? זה לא רק בקיצון אלא גם באמצע).

אחת הטעויות שלנו זה שאנחנו מנסים לחיות בזמן אחר בזמן הנוכחי, בלי קשר לקורונה.

מי שינסה להיות בשמחת פורים ביום כיפור מפספס את יום כיפור (אם כי זה סיפתח טוב למעשיה חסידית).

מי שינסה להיות בחשבון הנפש של יום כיפור בפורים מפספס את פורים.

מי שמנסה לעבודת את ה' בתקופת הקורונה כאילו אין קורונה מפספס את עבודת ה' בקורונה.

מי שמשיך לעבוד את ה' בתקופה של שיגרה מחודשת כהשפעות הקורונה יפחתו, באותו הדרך של עבודת ה' בתקופת הסגר הראשון/שני/שלישי מפספס את עבודת ה'.

וכן להיפך.

יש לך עכשיו עבודת ה' שצריכה להיות מותאמת לתקופה – "מן המצר קראתי י-ה" .

אז התפילות הצטמצמו, או כאינם, ולכאורה כל מה שנשאר זה ההרגלים הדתיים, שלפעמים מרגישים שהם חסרי לב אלא רק כמצות אנשים מלומדה.

נכון.

אבל זו עבודת ה' שלנו עכשיו ולפעמים במקום להילחם בזה צריך לקבל את זה, בענווה גדולה, ובשביל שלא יהיה 'תפסת מרובה לא תפסת' וכן מוטב מעט בכוונה מהרבה ללא כוונה.

אבל רגע, לפני שאת אומרת לעצמך 'בשביל זה לא הייתי צריכה לכתוב לכם' תני לי עוד דקה ברשותך.

ב. לא לוותר

אני לא מציע לך לוותר על עבודת ה', חלילה וחס.

ממש לא.

לפעמים אפשר לקיים את זה בהיקף שהיה לפני, אם רק מצליחים לייצר את הזמן, אבל מתוך היכרות שיש בלת"מים.

ברגע שאת מצליחה להגיד, בצורה הכי אמיתית 'הזמן שלי לעבודת ה' זה בשעה X' זה יהיה שלך.

אם תצליחי לשדר את זה לילדים ולבעלך אז תקבלי את זה.

כן, ייתכן והם יצטרכו להתאים את עצמם ולתת מעצמם גם כן – אבל זה חשוב לך וזה ממלא לך את המצברים הפנימיים.

זה חשוב לך – תחשבי מראש איך לאפשר את זה ולא רק להיות מתוסכלת מזה או לצפות שיודעים את זה, תשימי את זה על השולחן.

ג. מה את רוצה ממני?

את התסכול שלך מהמצב אי אפשר להעלים בין רגע, גם אם תפנימי את מה שכתבנו בנקודה הראשונה וגם אם תצליחי הלכה למעשה לייצר את הזמן.

בסוף, יש לך פה משהו שהוא 'כמים הפנים לפנים' אבל לא כלפי האדם אלא כלפי הבורא.

התסכול שלך הוא שאת מרגישה שיש פה משהו טכני אבל לא משהו עם לב.

זה גם מה שאת מרגישה כלפיו אבל אולי גם ממנו.

ומצד שני כמו ש'רחמנא ליבא בעי' גם את רוצה את הלב.

את לא מתנגדת למעשים הדתיים של כיוסי מלא, צניעות כשרות ושבת שהזכרת.

זה חלק מזה, אבל את רוצה להרגיש שוב את ה'חיות' בזה.

ולכן אני רוצה להמליץ משהו שהוא אולי לא הכיוון שחשבת עליו כעבודת ה'.

אני מזמין אותך להתחבר חזרה לנקודות הפנימיות האלו, ואם הזכרת את הדברים האלה כנראה שהם קרובים לליבך (לעומת נושאים אחרים שאפשר היה להעלות).

זה יכול להיות לשמוע דברים שמעוררים את הלב, אם על ידי שיעור או שיר, תוך כדי שאת מארגנת דברים.

יכול להיות שזה יתן את הזרמים ללב שאת כל כך רוצה.

מה את אומרת?

מקווה שהדברים היו לתועלת.

יש כמובן עוד דברים שאפשר לכתוב אבל שלושת הרבדים האלה הם הראשונים ואני מביא אותם מהמקום האישי שלי בימים טרופים אלו.

ואם אפשר לסיים בדברים ששמעתי תוך כדי 'בית דין' שקיימו בפורים – 'שנפסיק להילחם בקב"ה'.

עד כמה שזה נשמע הזוי, בסוף, אנחנו רוצים להיות קרובים אליו אבל לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו חושבים מה הכי טוב וכביכול נלחמים בו בשבילו.

אז שנפסיק להילחם בו ויותר להתחבר אליו – שזה בדיוק הרצון שלך.

הרבה הצלחה,

נתנאל

(14)