שאלה
שלום רב.
אני לא יודעת בדיוק איך לנסח את השאלה הזאת, כיוון שזו יותר תחושה.
כל שנה ביום הזיכרון לחללי צהל אני מרגישה עננה אפורה שעוטפת אותי וברור לי שהדבר לגיטימי. אני יודעת ששום דבר לא קורה סתם והכל בהשגחת הקב"ה. תמיד אומרים שהקב"ה לוקח את ההכי טובים כדי שאנחנו נוכל ללמוד מהם ולעלות על ידי זה. למדתי גם קטע של הרב קוק בספר אורות שמדבר בדיוק על זה שאנו משתוקקים לאמץ אלינו תכונות מאותם האנשים ועל ידי זה הם עדיין חיים בתוכנו.
אבל אתמול הרגשתי מן תחושת אשמה כזאת. למה הם צריכים למות כדי שאני אוכל ללמוד משהו מהם ולהעלות את רמת החיים שלי, את האמונה שלי ואת ההשקפה שלי בזמן שהחיים שלהם נגדעו. ברור לי שהכל מאת ה' וכל מה שקורה הוא לטובה, ואני יודעת שגם בזכותם אני מי שאני והמון מהערכים שאני מייחלת לעצמי זה מהם אבל אני לא מצליחה להשתחרר מתחושת האשמה הזאת, שהם היו צריכים למות בשבילי, בשביל שאני אמשיך לחיות, בשביל שאני אלמד מהם.
ברור לי שזו דרך שהם בחרו אותה והם גאים על המוות שלהם למעננו אבל בכל זאת, לא מצליחה להשתחרר מהמועקה הזאת.
תשובה
שלום יקרה.
איזו רגישות יש לך, זה מדהים. לא כולם מצליחים להתחבר ליום הזיכרון, ובאמת לא פשוט להתחבר לסיפור רחוק על מישהו שאנחנו לא מכירים... אבל באכפתיות גדולה את מצליחה להרגיש חלק מהסיפור שלנו כעמ"י, וזה מיוחד ומרגש. את כותבת שאת מייחלת לעצמך הרבה מהערכים שהיו לנופלים, ואני חושבת שהשאלה שלך משקפת שאת בהחלט מאמצת ערכים של סולידריות ואהבת ישראל.
אם היה מדובר בעניין של סיבה ותוצאה באופן ישיר, באמת אפשר ליפול לתחושת אשמה. כי כמו שאת כותבת, למה חייל צריך למות בשבילי? אפילו אם זה בשביל שאני אהיה ערכית וטובה יותר, התחושה שבגללי אדם נפטר מהעולם היא לא נעימה. היא גורמת לנו להרגיש אחריות על כל אדם שמת, ומשם הדרך לייסורי מצפון קצרה...
אני חושבת שהמציאות היא יותר מורכבת, ובעצם צריך להסתכל על הדברים מעט אחרת.
כתוב בתהילים: "מי גבר יחיה ולא יראה מוות" (פ"ט, מ"ט). כל אדם נפגש עם המוות במהלך חייו, ובמיוחד העם שלנו שיש לו היסטוריה עקובה מדם. אנחנו מאמינים שאדם מת לא מסיים את דרכו במוות אלא עובר לעולם הבא, כמו שאומר רבי יעקב במסכת אבות: "הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא." (ד', ט"ז).
אבל למרות שזה נושא מאוד מעניין, ביהדות דווקא לא מתעסקים הרבה בעולם הבא וגם לא במוות עצמו. אנחנו מכירים בכך שיש מוות ושהוא חלק מהמציאות, אבל בוחרים להתמקד בחיים. התורה שלנו היא תורת חיים, והקב"ה הוא "אלוקים חיים".
אנחנו קטנים מלהבין מדוע אדם מסויים מת, ולא באמת יכולים לדעת איך זה ישפיע על המציאות ולמה זה קרה.
הרב קוק כותב שאנחנו משתוקקים לאמץ לעצמנו תכונות של אנשים שמתו, וזה מדהים שאת מצליחה ליישם את זה. יחד עם זאת, אני חושבת שנכון לזכור שבזה לא מסתכמת סיבת המוות. זאת דרך התמודדות טובה, שמאפשרת לנו להמשיך בחיים וגם להמשיך את דרכם של הנופלים, וזה משמעותי וחשוב. אבל אנחנו צריכים לשלב את זה עם הידיעה שאנחנו לא באמת יודעים, כי נסתרות דרכי ה'. מוות של אדם לא נגרם בשבילנו או בשביל מישהו אחר, אפילו אם יש לו השפעה על המשך החיים שלנו.
ההבנה שהקב"ה מסובב את העולם בדרכים נסתרות, שלעולם לא נבין עד הסוף, פוגשת אותנו שוב ושוב בכל מיני תחומים במהלך החיים. זה לא קל, ואני ממליצה לך לשתף ולדבר על זה עם אמא, מורה שאת מעריכה, דמות אחרת שאת מרגישה איתה בנוח או אפילו חברה טובה.
אסיים בציטוט של הרבי מקוצק, שמחזק אותי באופן אישי: "בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכל של כל בן תמותה".
מקווה שהצלחתי להקל קצת על המועקה. בהצלחה גדולה!
עידית