שאלה
שלום לרב ,מכתב ראשון שלי מסוג זה אז סליחה מראש ...
אני בת 26, גדלתי למשפחה מסורתית שחינכה לערכים טובים ומוסר . בגיל 15 התחזקתי מאוד התחלתי לשמור שבת והקפדתי יותר על כשרות ,זה לא היה קל לקרוא תיגר על היומיום המסורתי-חילוני של המשפחה אך ברוך ה' לאחר מאמצים רבים ,כולם נהנו בשבת יותר מכובדת עם קידוש פלטה מיחם וכדו... לאורך כל התקופה הקפדתי על שמירת נגיעה ,שמירת צניעות והקפדה על שמירת השבת . שירתתי בצבא ושם התחזקתי אף יותר. למרות שהחברה אף פעם לא הייתה דתייה סביבי, הרגשתי עם עצמי בנוח אפילו בקדושה ! ידעתי שה' מלווה אותי בכל צעד וצעד ושהטוב שמגיע לי יגיע בע"ה ... אני חושבת שאחת מההחלטות החשובות של בחירת לימודים אקדמיים גבוהים ורכישת מקצוע דחפו אותי בעיקר בבית. אני בת להורים עולים שאת כל רכושם צברו על ידי עבודות כפיים במהלך השנים או במילים פשוטות יותר - גדלתי במשפחה ענייה ולמרות זאת חונכתי לשאוף לעצמאות ,לא לבקש מאף אחד . ב"ה אחרי הצבא התקבלתי לאוניברסיטה- הראשונה מכל המשפחה ,גם המורחבת ... למדתי ועבדתי תוך כדי ,סיימתי תואר בסיעוד ,פרקטי בהיבט הכספי וכמובן מלא שליחות ונתינה. היום חזרתי לבית ההורים ואני כבר כמעט שנתיים אחות במיון בבית חולים מאוד גדול ונחשב . בהתחלה ההתאקלמות היתה קשה ,בעיקר ההרגשה שאתה נותן ונותן אך מרגיש ריק מבפנים . אך ככל שרכשתי ניסיון והייתי מעורבת ומעורה יותר בהחלטות גורליות של חיי אדם ,הרגשתי שאני מממשת את התפקיד שלי כאחות ,הרגשתי מועילה ,שהניסיון שלי יכול להציל חיים - הרגשתי נחוצה. אך לצערי לא פעם ולא פעמיים ראיתי איך אנשים מתדרדרים לי מול העיניים ומתים. למרות שאני מתריעה ומנסה להשב את תשומת ליבם של הרופאים אין לי עדיין את רמת ההשפעה ובסוף ההחלטה היא של הרופא הממונה על הטיפול. זה בעיקר מתסכל אותי , לראות איך בנאדם נופח את נשמתו ואולי היה סיכוי להציל אותו . פתאום אין חיים ,אין חיות ,האדם הופך לסמרטוט. ואיפשהו בתהליך הזה , הנפש שלי הולכת ודועכת ,עצוב לי שעוד אדם נפטר ושלא תמיד עושים את המקסימום- כאילו שזאת ההחייאה בפעם הראשונה של אותו הרופא. כמובן שהכמות של האנשים שאנחנו מצילים ממוות היא הרבה יותר גדולה ביחס לנפטרים אך עדיין עצוב לי עליהם. השאלות שלי באמונה הלכו לכיוון השלילי ואני לצערי בחודשים האחרונים הפסקתי לשמור שבת ... אני מרגישה שהנפש שלי פשוט דעכה ... אולי זה בגלל שאני עוסקת רק בעבודה ? אולי כי אין לי עם מי לדבר על זה ? הרי אני לא רוצה להצטייר כחלשה או להוציא שם רע לרופאים שאיתם אני עובדת ...בגדול, אני אוהבת את העבודה שלי אך אני מרגישה שחוץ מעבודה אין לי שום דבר אחר... אף פעם לא יצאתי עם גברים ולמרות שהגיל כבר לוחץ ובע"ה אני גם רוצה להיות אמא ורעיה אבל בגלל המצב הנפשי שבו אני כלואה ,קשה לי לחפש עכשיו דייטים ,בייחוד שאני כל כך נחלשתי באמונה אבל כן רוצה בית דתי ובעל דתי... הרב , מה אני עושה לא נכון ? העבודה שלי היא נטו גמילות חסדים אז למה אני מרגישה כל כך רע ? איך עליי להתנהג ? וכיצד עליי להתייחס לכל עולם ההיכרויות ? תודה ושוב סליחה על האורך...
תשובה
בס"ד
שלום וברכה
המכתב מתאר עוצמות רוחניות גבוהות במיוחד, הן בסגנון הדברים והן בהצגתם מתוך שיקול דעת מעמיק, ועל כך תבורכי ויהי רצון שתמשיכי בדרכך זו.
ברור שהתפקיד שאת עובדת בו או גמילות חסד אמיתי, ואולם פעמים רבות גמילות חסד גורמת להרבה עומס וקשיים רוחניים, כפי שהמטפלים בפצועים או הרוגים הדבר מקשה עליהם וחלקם הופכים להיות מחוספסים יותר ולא מרגישים את גודל המעשה שהם עושים, לפעמים זה יכול להתבטא אפילו בדברים שליליים של זלזול בקדושת החיים. כך שהשאלה הזו היא מאד מורכבת. נראה לי שלפי התאור שלך כדאי לך לקחת לפחות תורנות אחת או שתיים במחלקות "שמחות" יותר (נשים ילדים וכו') כדי שהעומס הרוחני לא יהיה לך לרועץ, אלא אדרבא יעזור לך להתקדם ולעלות באהבת האדם והבורא.
לגבי שאלתך על הירידה שאת מרגישה, צריך לדעת שכל אדם צריך ל"תדלק" את עצמו, כאשר אדם לא עוסק בדברים הם נשכחים ואותה הרוח הגדולה נופלת לעמקי תהומות, בכל דבר זה קורה ובייחוד בתורה ויראה. על כן תנסי לייצור קשר עם מקומות שיש בהם שיעורים לאנשים משכילים ונבונים לעסוק בתורת אמת, וזה יתן לך את המשיכה כלפי מעלה.
לגבי המפגשים, כאן אני חוזר למה שכתבתי בתשובה שאת צריכה להגדיר את עצמך והיכן את בעולמו של הקב"ה, וכפי שכתב במסילת ישראל שאדם צריך לדעת מהי חובתו בעולמו. ולאחר הגדרה זו עלייך לעשות התשדלות למצוא בן זוג המתאים לך לאורך ימים ושנים טובות.
בברכת התורה והארץ
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ