שאלה
אם אני לא מרגישה שאני מרוכזת בתפילה מכל מני סיבות ותוך כדי התפילה מחשבותיי נוטות להתעסק בדברים אחרים, ואני יודעת שאם אני עומדת להתפלל התפילה שלי לא תהיה עם כוונה בכלל, יש טעם בכלל להתפלל? למה?
תשובה
בס"ד
שלום רב,
את לא לבד. כמעט כל אדם 'הולך לאיבוד' בתפילה, קצת פחות או קצת יותר, פעם ככה ופעם ככה.
אפילו ההלכה מכירה בקושי הגדול להתכוון בתפילה.
לפי הדין, די לומר ברכה ראשונה = ברכת 'אבות', כדי לצאת ידי חובה. כיום פוסקים שגם מי שלא כיוון, אפילו לא, ב-'ברכת אבות' - שלא יחזור, כי גם בפעם שנייה לא בטוח שהוא יזכור לכוון...
אז מדוע להתפלל בכל זאת?
מפני שעצם העמידה לתפילה, גם ללא כוונה במילים של הסידור, היא ביטוי של רצון - להתפלל. בכל פעם שאת מתפללת, גם אם אינך מתרכזת במילים שאת אומרת, את רוצה להתפלל - לעמוד לפני ד' ולבטא דברים של שבח, בקשה והודיה.
האמת היא שלמעמד של התפילה, לעמוד לפני ד', גם מבלי להתייחס למילים או משפטים מסוימים בתפילה, יש את ערך רב יותר מאשר למלים המסוימות שנאמרות מתוך הסידור. הוכחה לכך היא ברכת 'הביננו', זו ברכה שנאמרת בשעת הדחק. למרות שלא נאמרות בה כל המילים של תפילת עמידה, יש לה ערך של עמידה. מכאן שלא המילים המסוימות הן התפילה אלא עצם העמידה כנגד ד'.