שאלה
שלום, אני בת 17 וחצי. מכיתה ו' היה לי חברה טובה ממש, היא טיפוס מופנם וביישן מאוד. בכיתה י' עברתי דירה ומצאתי חברה שהיינו הולכות יחד לבית הספר התחברנו ממש והפכנו לחברות טובות מאוד מאוד, התחלתי להתרחק מהחברה שהייתי חברה שלה בכיתה ו' זה לא בכוונה פשוט הטבע עושה את שלו... לא היינו לנו עוד דברים משותפים בכלל, הדברים שהעסיקו אותה כבר לא עניינו אותי.. היא נשארה די לבד ואני התחברתי להרבה חברות הרגשתי שהגשמתי את עצמי והתפתחתי וגיליתי בעצמי צדדים אחרים זה הפך אותי לשמחה יותר.היום אני בכיתה י"ב ולדבר איתה מאוד מביך אותי אני מרגישנ כמו חוסר נעימות אני יודעת שהיא מרגישה בודדה אבל אני בוחרת להתרחק כי אני מרגישה שאם היא תהיה בסביבתי ואף אחד לא ידבר איתה אז אני אדבר בכוח ואין לי על לדבר איתה, ושאני עם חברות היא עושה לי פרצופים שפוגעים בי ממש. לפעמים בעבודות או בבחירת בנות לחדר בטיולים וכו' אני מרגישה שאני די חייבת שהיא תהיה איתי כדי שלא תהיה לבד למרות שאני מרגישה לא בנוח לידה והיא הכירה חברה אחרת, אני מרגישה לפעמים שהיא מודעת לזה שאני מרגישה ככה לא בנוח ולא נעים והיא בכל זאת מנצלת את זה ועושה כל הזמן ייסורי מצפון למרות שאנחנו כבר לא חברות, בגלל שהיא עושנ את זה אני מרגישה שאני מבטלת את עצמי כל כך הרבה פעמים.
נשמע שאני קצת אנוכית אבל אשמח לעצה תעזור לי קצת????
תשובה
שלום יקרה.
נשמע שאת כנה עם עצמך ורוצה להיות גם כנה עם סביבתך, ועם זאת את רוצה להתחשב בחברה וברגשותיה ולא לפגוע בה. רצונות אלה מראים כמה אינך אנוכית ומצביעים על הדאגה שלך כלפיה וכלפי עצמך. יש נטייה לחשוב שהדאגה לעצמנו היא אגואיסטית ופסולה, אך אין זה נכון. כבר אמר הלל הזקן "אם אין אני לי, מי לי?". מעבר לכך, אם יהיה לנו טוב, הטוב הזה יופץ לסביבה ואנחנו נהיה מועילים ותורמים. וכן להפך, אם לא יהיה לנו טוב, הסביבה תרגיש זאת, היא תרגיש את הרע היוצא ממנו, ותתרחק ממנו ובטח שלא נועיל לה. לכן אין זה אגואיסטי כלל לרצות שיהיה לנו טוב עם עצמנו והקרובים לנו. זהו רצון טבעי ואנושי.
חברויות נועדו לגדל אותנו ולהיטיב לנו. חברה היא מישהי שכיף לנו אחת ליד ועם השנייה והשהות ביחד עושה לנו טוב. אנחנו משתנים וגדלים במהלך החיים וכך גם ההנאות והסיפוקים שלנו. כמו שסוכריה שסיפקה אותנו בגיל צעיר, אינה מספקת אותנו בגיל בוגר יותר, כך גם חברויות שונות מספקות אותנו בגיל בוגר מאלה שסיפקו אותנו בגיל צעיר. הצרכים משתנים. בגיל צעיר הצורך בחברות הוא בסיסי, הישרדותי ושטחי, והחברויות שנרקמות בגיל הזה הן לרוב מכורח המציאות ועונות לנו על צרכים שטחיים יחסית. כמובן אין לזלזל בגלל זה בחברויות האלה ויש שממשיכים אותן לאורך שנים. לרוב בגיל מסוים נמצא חברויות אחרות שעונות לנו על צרכים עמוקים יותר והחיבור עם החברות יהיה יסודי ועמוק יותר.
לכן טבעי מאוד שלדעתך החברות הזו לא מתאימה לך בשלב הנוכחי ואין סיבה להילחם על החברות הזו, כל שכן שאינה מיטיבה איתך.
בפן המעשי, את יכולה להתחיל להתרחק ממנה ולנסות לשמור רק על יחסי מכרה קלילים עם אותה חברה, משהו אנושי כזה. כשיש אולי התחלקות לזוגות או לקבוצות, מראש את יכולה לתפוס ממנה מרחק וכך לא תרגישי אי נוחות ממנה. בעניין הפרצופים, אם את מרגישה בטוחה, את יכולה ליזום איתה שיחה על העניין הזה. בשיחה את יכולה לשאול אותה מה פשר הפרצופים האלה וגם לספר לה את הרגשתך, ואולי לבקש ממנה שאם היא רוצה ממך משהו, שתאמר אותו במפורש ולא תעשה לך חידות באמצעות הפרצופים. אם את מחליטה לדבר איתה, כדאי שתכיני מראש את מה שאת רוצה לומר ואת הדרך שבה את הולכת לומר את הדברים. את יכולה גם לשלוח "שליחה", כלומר מישהי שאולי קרובה אליה יותר ויכולה לדבר איתה על הנושא בעדינות ובהיגיון כך שלא תדע שאת השולחת. לעיתים, כשאין דיבור פתוח עם אדם מסוים, השליח יכול להיות פתרון טוב, אם הוא נראה בעינייך שליח טוב.
בעבודה האישית שלך, את יכולה לנסות להתעלם מהפרצופים שלה. זו עבודה פנימית לא קלה בכלל. אולי את יכולה להיעזר באדם שקרוב אלייך בעניין הזה בלי לפרט פרטים מדויקים (רב, מחנכת, מדריכה, אחות, חברה) שיסייעו לך למקד את המחשבה בכיוון מסוים שיעזור לך לא להרגיש את אותם פרצופים. ייתכן שאם אותה בחורה תראה שהפרצופים לא משפיעים עלייך, היא תפסיק לעשות אותם, ותתרכז בעצמה ולא בך.
מקווה שעזרתי מעט. יהא ה' בעזרך.
כל טוב, רינת.