שאלה
שלום הרב.
לאחרונה אחד הרמי"ם בישיבה שלי דיבר איתנו על החשיבות שבישיבה יהיה בין החברים קשר טוב וחזק, קשר שיגיע לרמה שכשאראה את חברי אז יתקיים בי "וראך ושמח בלבו". והאמת, אני מרגיש שאין לי קשר כזה עם חברים מהישיבה,לעומת זאת עם חברי הילדות מהסניף אכן יש לי קשר כזה, וקשר כזה גורם להרבה שמחה ולדיבוק חברים, אבל בישיבה זה לא ככה...אני מרגיש פספוס, אני מסיים שביעית ונשארה לי רק עוד שנה להיות עם החברים שאמורים להיות החברים לחיים, וזה לא מתקדם לכיוון כזה של חברות. מה הרב ממליץ לעשות כדי להגיע לקשר כזה? זה מאוד חסר לי בישיבה ולפעמים אפילו אני עצוב להיות בישיבה בגלל התסכול מהמצב...
תשובה
בס"ד
שלום רב,
תחילה ננתח את הקושי שלך - אני מוצא בו שלשה מרכיבים:
א. רגשות
אתה מתאר כאן שאיפה להגיע לקרבה גדולה לכל החברים.
מדובר על רגש. אתה מנסה לבנות מציאות רגשית שלך כלפי חברים ושל החברים כלפיך.
הבעיה היא שרגשות לא מכריחים, רגשות מאפשרים.
בשיר השירים אומר שלמה: 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו'.
אהבה לא נקנית בכסף ולא בכל דרך אחרת - היא חייבת לצמוח באופן טבעי.
ב.אופי אישי
בכל הנושא החברתי יש נסיבות ויש גם אופי.
יש כאלה שמתחברים בקלות ויש כאלה שצריכים 'הבשלה' ארוכה כדי ליצור קשר עמוק.
יש כאלה שמטבעם הם חברים של כולם - יש כאלה שבוררים להם מעט חברים קרובים מאוד.
אתה חייב להיות אתה עצמך - לא מישהו אחר.
ג. משימה
אפשר שדווקא בגלל שאתה הופך את החברות ל-'משימה': מכריח את עצמך להגיע לחברות עמוקה עם כולם, אתה לא מאפשר תהליך והתפתחות של קשר טבעי עם חברים ולכן המשימה הזאת נכשלת.
מכאן ההמלצה:
מציע לך, מצד אחד להרגיע את הלחץ, 'לזרום' בנושא. להיות בעמדה של 'שמח בחלקי' - בחברויות שיש לי.
מצד שני - לנסות להתקדם בתהליך. להשקיע בקשר עם חבר אחד שאתה מרגיש שיש בסיס לקשר איתו. מספיק חבר אחד טוב וקרוב כדי לא להרגיש בודד ועצוב.
אחרי שיצרת קשר עם אחד, תחפש קשר טוב עם חבר נוסף - כך תאסוף לך חברים בתהליך ובקצב שמתאימים לאופי שלך.
בהצלחה!!!