איך מתמודדים עם הורים שמדברים לא יפה אחד אל השנייה?

שלום וברכה!

אתה שואל שאלה קשה, ואני מאמין שאתה יודע שאין עליה תשובה אחת פשוטה. אבל בהחלט יש דרכים להתמודדות. אפשר להתקדם מתוך המצב הזה למקום יותר טוב ובריא. וכדי להגיע לשם חשוב שנבין כמה דברים עקרוניים על יחסי הורים וילדים.

יש מורכבות מובנית ביחסי הורים וילדים. מין מסלול מפותל ובעייתי שידוע מראש כל פעם שתינוק נולד. וככה הולך המסלול- כבר מהבטן התינוק תלוי לגמרי באמו, וכשהוא יוצא לאוויר העולם אחרי מאמצים גדולים של האם, הוא נקשר בקשר חזק מאוד להוריו. הם מלאים באהבה אליו, והוא תלוי בהם באופן מוחלט. המצב הזה, שיימשך בשנים הראשונות של הילד, מוביל לתחושה שההורים והילד הם עדיין יחידה אחת. זה מאוד נעים להורים להרגיש כיצד שהילד תלוי בהם. המצב הזה מציף תחושות של קרבה ואהבה. ההורים עדיין 'שוכחים' בשלב הזה שיום אחד הילד הקטן והחמוד שלהם כבר לא יהיה תלוי בהם.

ואז, הילד מתחיל לגדול ולשמחת הוריו מתפתח ולומד את העולם, ולאט לאט נהיה הרבה יותר עצמאי. ההשקעה של ההורים נושאת פרי והילד הופך להיות אדם בפני עצמו. וזה שלב מאוד מורכב, ההורים שמחים בהתפתחות ילדם, אבל ההתפתחות מובילה לניתוק בסיסי, כי הילד כבר לא תלוי בהוריו.

בגיל ההתבגרות הפירוד מגיע לשיא. הילד דורש לפתח זהות עצמאית ונפרדת מההורים. והוא עושה את זה לרוב על ידי כך שהוא בוחר באופן מופגן דרכים שונות משל הוריו ברמה כזו או אחרת. זה יוצר משברים ומריבות שלפעמים נראה שאי אפשר לגשר עליהן. אך בסוף גיל ההתבגרות הנער כבר יודע לזהות את עצמו כאדם בפני עצמו ולכן הוא לא מפחד להיות קשור להוריו שוב, אף אחד לא חושב שהוא תלוי בהם לגמרי או שהוא העתק שלהם. ומכאן ממשיכים החיים שלהם במערכת יחסים בריאה בעזרת ה'. זה לא מבנה רע. ככה הדברים עובדים וזה חשוב שכך הם יעבדו מכיוון שבדרך הזו כל אדם מוצא את הנתיב שלו בחיים, ומקים את הבית שלו, ומביא לעולם את ילדיו שלו שימשיכו הלאה את השרשרת.

למה הייתה חשובה ההקדמה הזו? אז ככה, ביקורת היא עניין טבעי שעולה ביחס לכל מיני אנשים. אך ככל שהאדם קרוב אלינו יותר, כך המעשים שלו יותר מפעילים אותנו. ואם מדובר בהורים שלנו זה נכון פי כמה. כמו שאמרנו קודם, כל ילד מרגיש את המתח שקיים בין הזהות של בן להוריו ובין הזהות העצמאית והנפרדת מהוריו. וכאשר אמא ואבא מתנהגים באופן לא ראוי יש בנו משהו שצועק "אני לא חלק מזה!".

וזה נכון ולא נכון, כי בסופו של דבר התחנכנו בבית הורינו ובין אם נרצה ובין אם לא, אנחנו לוקחים מהם הרבה תכונות ומנהגים הלאה להמשך חיינו הבוגרים.

עכשיו השאלה היא, כשרואים את ההורים רבים- מה לעשות?

אז קודם כל חשוב באצת לזכור שזה לא אתה ואלו לא החיים שלך. הרגש הזה הוא נכון ומוצדק. אתה תבחר בדרך שלך וכשתבנה בית תתאמץ שתהיה בו זוגיות טובה בעזרת ה'. כמובן שיכול להיות שכבן להוריך יהיו השפעות למה שראית בבית, אבל המודעות לצורך בעבודה זוגית היא הצעד הראשון והכי חשוב לעבר זוגיות מאושרת. ובאופן כללי זו הזדמנות שלך לחשוב על השלב הזה בחיים של יציאה אל העולם הגדול, מה הן הציפיות שלך מעצמך? מה אתה לוקח מהבית שלך? מה היית עושה אחרת?

שאלה נוספת שהעלית היא האם להעיר להם? לדעתי, באופן בסיסי, התשובה היא שזה לא התפקיד שלך. זה לא טוב לאף ילד לתפוס את התפקיד של המבוגר האחראי בבית. כאן, לדעתי, התפקיד שלך הוא לשחרר ולזכור שזוגיות היא באמת עניין מסובך שכרוך בקרבה של שני אנשים שלפעמים רואים את הדברים אחרת ומגיעים לתסכולים. ומצד שני יש בו גם פוטנציאל לאהבה ושמחה.

אני כן ממליץ לך להגיד להורים בצורה מכבדת שהמריבות בפני כולם לא עושות טוב לבית. ושהם לא צריכים לערב אתכם. תבקש שאת מה שיש להם להגיד יגידו בחדר שלהם. אני גם בטוח שמה שנאמר בחדר ולא מול כל המשפחה פחות מבייש ויכול לגרור שיח שמקדם ולא רק מרחיק ביניהם.

דבר אחרון וחשוב מאוד, תתפלל על ההורים שלך שיחזרו לזוגיות טובה, לאהבה, אחווה שלום ורעות!

מאחל לך הרבה הצלחה ונחת רוח מהבית הנוכחי ומהבית העתידי שבעזרת ה' תבנה!

אסף