שאלה
שלום, קודם כל תודה רבה על מה שאתם עושים, זה דבר שהוא נורא חשוב ואתם מדהימים.
אני בת 15 ומתמודדת עם הפרעת אכילה.
לפני חודשיים נכנסתי להדרכה ברוך ה׳ וקיבלתי את הגיל שרציתי- כיתה ט.
כשאני נמצאת עם חניכות שלי אני מתנהגת רגיל כאילו הכל בסדר, אני מעודדת אותן לדאוג לעצמן כמו שצריך בעוד שהדאגה עצמית שלי שואפת לאפס.
אני מטופלת וברוך ה׳ מתקדמת.
אבל אני ממש מתלבטת אם לעזוב את ההדרכה.
מאוד טוב לי בהדרכה וזה נותן לי המון כח אבל חשבתי על זה שהדרכה זה לא משחק ילדים, יש לי אחריות על נפשות אחרות.
לידן אני משקרת לעצמי ואני לא באמת אני, ככה גם ליד חברות שלי.
מה לעשות?
תשובה
שלום יקרה.
תרשי לי קודם כל להצדיע לך על ההתמודדות שלך! מה שאני מזהה בשורות האלו, זאת נערה בוגרת מאוד, מודעת ואחראית. עצם השאלה שלך מוכיחה את כל אלו, אך גם המשפטים בהם את מתארת משהו מן החיים שלך.
להתמודד עם הפרעת אכילה זה לא פשוט, ולהכיר בזה ולטפל בזה זו כבר ליגה. רבות הנערות שיעדיפו להכחיש, להתעלם, לסרב לקבל עזרה. ועצם זה שאת מטפלת, ואפילו כותבת שמתקדמת - אומר כל כך הרבה. שאפו!
אני מבינה מאוד את המקום שיכול להגיד: איך אני יכולה להוות כמין דוגמא כשאני בעצמי עוד מתמודדת עם עצמי, ולא תמיד בהצלחה (כי זאת התמודדות, היא לא כוללת רק הצלחות!) ויכול אפילו להחליש ולהחליט שכל מה שאני ליד החברות והחניכות זהו השקר. כי האמת היא רק מה שאני יודעת, והיא סודית ונוראה ואם רק ידעו אותה לא יעריכו אותי יותר.
אבל אם נסתכל יותר עמוק לדברים ונשאל את עצמנו מהו שקר, אולי נגיע למסקנות אחרות מאילו שאליהן הגעת. אז אני רוצה לשאול אותך: האם כשבן אדם נמצא בעמדת משפיע כל שהיא, הוא צריך להיות 100% בתחום כדי שיהיה ראוי לזה? כדי שיוכלו לקבל ממנו? האם אמא שמחנכת את הילדים לדבר בנחת חייבת להיות פרפקט בתחום ולעולם לא להרים את הקול? ונאמר אפילו שזה דווקא דבר שקשה לה מאוד בו, ורבות הפעמים שהיא כן צועקת, אבל הרצון שלה האמיתי הוא שהשיח בבית יהיה נעים ונינוח. אז האם היא משקרת לילדים בנסיון להשפיע את זה עליהם בו בזמן שהיא עובדת על זה בעצמה?
אני מאמינה שאת חושבת שלא. כי אין בן אדם שמושלם במשהו. אבל כן יש הבדל גדול בין בן אדם שמניח לעצמו מעבודה עצמית ורק דורש אותה מאחרים - לבין בן אדם שעושה עבודה עצמית, כי מאמין בערך, ותוך כדי גם רוצה לעזור לאחרים או להשפיע עם האמונה הזו שלו. זה גם לא חייב להיות ספציפי. זה יכול להיות בכל תחום ותחום בחיים שלנו. אנחנו מאמינים בהרבה דברים, רוצים לכבוש הרבה פסגות, אבל כל הזמן בתהליכים, כי מי שגמר את כל זה כנראה כבר לא כאן :)
גם הרב הכי גדול מתמודד עם יצרים, גם המורה הכי חשובה עובדת על עצמה (מקווה) וההורים הכי נחמדים לא יהיו מושלמים. הייתי אפילו אומרת שאם כל אלו היו מושלמים, ולא היו מבינים קושי מהו, היה קשה ממש לקבל מהם. אף אחד לא אוהב שבאים ״לתקן״ אותו. הרבה יותר קל לקבל ממישהו שבעצמו מבין לעומק את ההתמודדות. גם בן אדם כזה, עם ההבנה שרק נסיון חיים יכול לתת אותה - יבוא תמיד עם הענווה הנדרשת, עם ״עמו אנוכי בצרה״ ואמפתיה. שכל זה יעיל כפליים ממתן עצות ממרום איזה הר. וגם אם תגידי שבבדיקה אוביקטיבית נראה לא הגיוני שאותו אדם שנמצא בעמדת משפיע בעצם רחוק יותר מהמטרה מאילו שמשפיע עליהם - אגיד לך שפה חשוב להסתכל דוקא על הדרך, כמה הוא עבר. לא כמה נשאר בשביל להגיע לשלמות. כי לא היא חשובה פה.
ואפשר לחזור אליך...? כי את הרי פה בעמדת השפעה מסוימת, יש קבוצת חניכות שאת המדריכה שלהן. ואת חושבת שזה שקר לדוגמא לעודד אותן לדאוג לעצמן כשאת עצמך לא במצב האידיאלי בנושא. אבל האם באמת הדאגה העצמית שלך שואפת לאפס? אולי את עדיין לא במקום שאת רוצה להגיע אליו, אבל האם לפנות לטיפול ולהסכים להתמודד - זאת לא דאגה עצמית? יתכן שהמקום שהן נמצאות הוא שונה, אבל זאת אותה נקודה. לדאוג לעצמך, לדאוג למצב הבריאותי, הרגשי, לשים לב לצרכים שלך. את מאמינה שזה מה שנכון, את לא משקרת להן בזה, הנה את גם עובדת על זה בעצמך!
זה לא סתם שההדרכה נותנת לך כח. יש לך נסיון חיים, ואני מאמינה שיש לך הרבה מה לתרום להן, את גם מרגישה את זה. את רצית את זה, את נהנית מזה, את מרגישה את האחריות הגדולה שבזה. אלו קווים למשפיע! אני חושבת שאם תצליחי לשנות את החשיבה שלך להגדרת מה שאת מכנה ״שקר״, תצליחי להאמין בעצמך שהמקום שהרצון שלך נמצא זה המקום האמיתי שלך, זה מי שאת וזה איפה שאת נמצאת - את תזקפי את הגב ולא תתבישי במה שאני רוצה שתהיי גאה בו! בעבודה שלך להגיע למקומות הטובים שאת מאמינה בהם. ובדרך בהשפעה של הנסיון חיים שמכיר קושי והתמודדות גם על בנות אחרות כמדריכה.
אם יש לכן המדריכות כמין מפגשים בינכן, הייתי ממליצה לך אפילו להעלות את הנושא הזה לשיחה. אני מאמינה שזה משהו שברמה כזו או אחרת רבים מרגישים. במיוחד כשזו פעם ראשונה בחיים שמנסים את המקום של ההשפעה, של האחריות. השאלות של ״מה האמת שלי״ ואיך אני יכולה לחנך, להמליץ או להעיר על משהו שאני לא מושלמת בו - הן טבעיות מאוד ואפשר לדון עליהם כקבוצה של מדריכות, להרגיש כמה עוד אנשים מתמודדים עם תחושות שונות אך דומות, מהמקום שלהם.
אם יש לך גם רכזת שאחראית על המדריכות, ואפשר לפנות אליה - אולי כדאי שתדברי על התחושה הזו גם איתה. אני בטוחה שאמון שלה בך יתן לך עוד בטחון. וגם תרגישי שלא כל האחריות עליך.
והעיקר שתאמיני שאת באמת את! גם כשאת לא חושפת את כל ה״את״ הזה לסביבה. כי אין שום פסול בלהשאיר דברים לעצמך. “את” זה האמונות שלך, הרצונות שלך, הנסיון שלך, הכוחות שלך. כל אילו זאת האמת שאת! את לא עובדת על אף אחד בזה שאת פשוט כמו כולנו - עוד בדרך...
ואם את מרגישה קצת לבד בדרך, זה סימן שאולי כדאי כן לשתף מישהו שאת סומכת עליו בדרך הזו, בנוסף לדמויות הטיפוליות. זה לא אומר שכל החברות צריכות לדעת. תבחרי לך מי שהכי מרגיש לך נח לשתף, כדי לא להיות בזה לבד. ואת כמובן תמיד מוזמנת לכתוב גם לנו.
אז בהצלחה בהמשך המסע. שתאירי בו גם לאחרים, כן - אפילו מהדרך! מאמינה בך!
גילי