האם זה לגיטימי לאהוב גם כשהקשר לא הדדי?

שואל יקר שלום!

אני קורא את השאלה שלך ומרגיש את הכאב והתסכול שלך. והאמת, שזה באמת כואב. האכזבה מאדם קרוב, הרצון ליצור קשר והדחייה – אילו בהחלט תחושות לא פשוטות, שצריך לכבד אותן ולחבק אותן..

ועדיין... ההרגשה שאתה מתאר היא הרגשה נפלאה. הרצון הזה בקשר, במישהו לחלוק איתו את החיים, להיפתח ולצאת מתוך עצמנו הוא רצון נפלא. אפשר לומר שזו אחת המתנות היפות ביותר שריבונו של עולם נתן לנו. אנחנו ממש מברכים אותו על זה: " ברוך אתה ה' ... אשר ברא... אהבה ואחווה ושלום ורעות". התחושה הזו, שבה האהבה ממלאת את כל כולך היא סוחפת ומדהימה דווקא מכיוון שהיא נוגעת במקום כל כך עמוק בנפש, ואולי אפילו בנקודה שעושה אותנו לבני אדם.

שאלת שאלות רבות, ברגישות ובתבונה שמראים על אישיות עמוקה מאוד, ומסורה מאוד. מתוך כל זה, אני אנסה להתייחס לשלוש שאלות ששאלת:

1. איך להבהיר לה שלא נפגעת?

2. האם זה הגיוני להרגיש ככה למישהי שאתה לא בקשר איתה?

3. האם להמשיך הלאה?

האמת היא שלדעתי לשלושת השאלות שלך יש את אותה תשובה, אבל לפני שנחשוב מה היא חשוב לי שנקדים משהו, אולי קצת מפתיע, על אהבה:

אהבה היא לא רגש. כן, זה מפתיע, אבל בוא נסביר את זה רגע. אם מישהו שאתה אוהב שמח, מה אתה מרגיש? כנראה שמחה. אם מישהו שאתה אוהב נכשל, מה אתה מרגיש? כנראה עצב. אם הוא קרוב אליך אתה מרגיש בעננים, ואם הוא רחוק אתה מתגעגע. אם הוא הולך עם מישהו אחר אתה מקנא, ואם הוא פוגע בך אתה נפגע. אם אהבה היתה רגש, היא היתה מרגישה אותו דבר כל הזמן, אבל מכיוון שאהבה מייצרת כל כך הרבה רגשות שונים וסותרים, היא לא יכולה להיות רגש בעצמה.

אז מה זאת אהבה? אהבה היא רצון. רצון לצאת מעצמנו ולפגוש מישהו אחר. להפסיק להתרכז כל הזמן בעצמנו ולנסות להיפתח אל מה שמעבר לעולם השטחי שלנו. לאנשים אחרים, לערכים אחרים, לריבונו של עולם ולעולם הפנימי שלנו. כל יצור חי באופן טבעי אוהב את עצמו ורוצה להנות, אבל כשאנחנו גדלים אנחנו מגלים את המדרגה הגבוהה יותר – אהבה. האהבה היא תכונה בנפש. סוג של שריר שמצליח לדאוג לאחרים, להרגיש אותם ולהתעניין במה שעובר עליהם. אחד הביטויים הכי גבוהים שלו הוא האהבה בין בני זוג. שם יש הכי הרבה אינטימיות, הכי הרבה קרבה, והכי הרבה אכפתיות. כשגבר אוהב אשה (ולהפך) הוא בעצם רוצה שיהיה לה טוב, רוצה להיות קשור אליה. והרצון הזה, משפיע הרבה מאוד על איך שהוא מרגיש.

למה זה משנה שאהבה היא רצון ולא רגש? מכמה סיבות. סיבה ראשונה היא שרצון, בניגוד לרגש, הולך מבפנים החוצה. תחשוב על זה, רגש ממוקד במה משהו חיצוני גורם לי להרגיש. איך הוא משפיע עלי. רצון, לעומת זאת, ממוקד במה אני רוצה להשפיע על מישהו אחר. במי אני רוצה להיות ולמה אני רוצה להיות קשור. ואם חושבים על זה ככה, אז דווקא מאוד הגיוני להרגיש אהבה דווקא בתקופות של מרחק. הרגש מושפע ממה שסביבי, אבל הרי הרצון, הכיסופים, הגעגועים למה שחסר לנו, רק גוברים כשאנחנו מתרחקים ממנו. הכי הגיוני בעולם.

סיבה שניה היא שאם אהבה היא רצון אז היא כמו שריר שצריך לאמן אותו. היכולת לאהוב באמת רק מתחילה בגיל צעיר, אבל לוקח שנים עד שבונים ומפתחים אותה בנפש לרמה כזאת שממש אפשר לפתח קשר עמוק ויסודי עם אישה. למרות שזאת השאיפה וזה האידיאל, ולשם הרצון הזה רוצה בסוף להגיע, יש עוד דרך ארוכה עד לשם.

למה הדבר דומה? – נגיד שאדם מסויים חולם לטפס על האוורסט. הוא רוצה את זה מאוד. על זה הוא חושב כל הזמן, מזה הוא מתרגש וזה מה שמעסיק את כל כולו. העצה הכי גרועה שאפשר לתת לו היא: "מה הבעיה? פשוט תתחיל לטפס...". ברור שאם הוא באמת רוצה להצליח, מה שהוא צריך לעשות זה להתחיל לבנות את הגוף והנפש שלו שיהיו מוכנים לאתגר הגדול הזה. הוא צריך להיכנס לכושר, הוא צריך ללמוד איך טפסים על הרים. הוא צריך להכין תוכנית מפורטת לאיפה הוא משיג מים ואוכל, לארוז תיק וציוד טיפוס הרים, ורק אז, כשהוא מוכן – להתחיל לטפס.

ופה מגיעים לסיבה השניה שזה חשוב לדעת שהאהבה היא רצון. אם היא רצון, אז היא מתבטאת בהרבה תחומים בחיים. אפשר (ונכון) לפתח את האהבה גם דרך כיוונים אחרים, לפני שמגיעים לזוגיות. האהבה יכולה להתפתח בהיכרות מעמיקה יותר עם הנפש שלנו. היא יכולה להתפתח בנתינה – בבית, בתנועת הנוער, בחיוך לחברים ועזרה לכל מי שצריך עזרה מסביבנו. האהבה יכולה גם להתפתח בגילוי הכשרונות שלנו ובמחשבה על איך אפשר להביא איתם טוב וברכה לעולם. היא מתפתחת בריקוד, בשירה, בטיולים, בלימוד ובשיחות נפש עם חברים. האהבה יכולה להתפתח במגוון עצום של תחומים בהם אפשר להתרגל לפתוח את הלב. וככל שמאמנים את האהבה, ככה ברגע האמת, כשיוצרים קשר זוגי, מצליחים לבנות אותו בצורה אמיתית וטובה הרבה יותר.

כלומר, יש אהבה לפני חתונה , כי אהבה היא מסע שנמשך לאורך כל החיים. הוא מתחיל עוד לפני שפוגשים את אהוב ליבנו, עובר דרך החתונה, ממשיך לאורך החיים ביחד, ולא נגמר עד הסוף. גם בתקופה שלא נמצאים בקשר עם אותה אחת שאיתה נרצה ללכת את כל המסע של החיים שלנו, יש לאהבה מקום מרכזי בחיים שלנו.

שאלת אם נכון להמשיך הלאה או להישאר נאמן לאהבה. אם מבינים שאהבה היא משהו שמלווה אותנו ודוחף אותנו לאורך השנים, אז זה אומר שהבחירה למקד בתקופה מסויימת את הכוחות שלנו בבניין החיים האישיים שלנו לא באמת סותרת את האהבה. תחשוב עם עצמך, איזה דברים אתה אוהב לעשות, במה אתה טוב? איזה כשרונות יש לך, שתשמח לפתח? למשל- נגינה, נגרות, ספורט כלשהו. איזה תחביבים אתה אוהב לעשות: קריאה, יצירה, להפגש עם חברים ועוד. תשקיע בזה את כל האנרגיה של האהבה שלך וכשתהיה עסוק ומלא בעשיה, זה יביא אותך לשמחה, וגם לפחות מחשבות מייסרות בנושא. ובעיקר, זה יפתח ויגדל את הנפש שלך להיות מסוגל לאהוב באופן עוד יותר עמוק ועוד יותר אמיתי.

זה לא לוותר על האהבה שלך. זה להבין שריבונו של עולם רוצה שבשלב הזה בחיים שלך תתכונן לחיים משותפים אבל עוד לא תממש אותם. אם אתה מתאר שהיא לא מעוניינת בקשר בשלב הזה, ושאתה לא מעוניין עם בקשר עם מישהי אחרת בשלב הזה, אז את כל כוחות האהבה, הצמיחה וההתפתחות שלך אתה צריך להשקיע בעצמך. לגדול להיות האיש שאישתך לעתיד ראויה לו. ואז יקרה אחד משני דברים. או ששניכם תגדלו - בשנים ובעולם הרוחני - והיא תחליט שעכשיו היא כן רוצה. או שדרך הגדילה וההתקרבות לעצמך אתה תראה שנפתחים לך כיוונים אחרים (ברור לי שכרגע קשה לראות את זה, אבל זאת אפשרות שמתרחשת לא מעט).

והאמת היא שזו גם הדרך הכי טובה להראות לה שאתה בסדר. אם היא תראה שעם כל האהבה שלך אליה, החיים שלך עוד בתהליך של התפתחות וצמיחה, היא תבין שאתה בסדר.

עוד משהו – ממש חשוב שיהיה לך מישהו לשתף אותו במה שעובר עליך. חבר טוב, אח גדול, אולי אפילו ההורים אם אתם בקשר טוב. מעבר לעצות ולתמיכה שאתה יכול לקבל מהם, עצם פריקת הנושא מהלב הוא הקלה אדירה.

אז לסיכום: אל תדאג. נורמלי לגמרי להרגיש אהבה, ובטח להרגיש אותה כשרחוקים ומתגעגעים. את כל כוחות האהבה שלך נכון לכוון למקום שבו הם יכולים להתגלות, ביצירה, חברותיות, למידה ופיתוח עצמי. לא נכון לתת להם להציף אותך מבפנים, עד שתתפוצץ. קח את האהבה הזו כמנוף לצמיחה. ככה גם תראה לה שאתה באמת בסדר. וככה תהיה מוכן בבוא היום להתחתן ולהתחיל את המסע המשותף עם האחת המיוחדת שלך.

המון אור וטוב,

בהצלחה בכל,

נתנאל

(6)