שאל את הרב

האם דתיים יכולים להיות חופשיים?

חדשות כיפה חברים מקשיבים 25/04/22 16:13 כד בניסן התשפב

שאלה

איך אנחנו (הדתיים...) יכולים להיות חופשים באמת? הרי יש לנו תורה שאומרת לנו מה לעשות תמיד..

וזה לא תשובה שיש לנו בחירה חופשית.. כי הבחירה שלי היא אף פעם לא באמת שלי( כלומר פררטית כן, אל בסוף הקב"ה מכוון הכל לפי רצונו ולפי מה שהוא חושב שנכון עבור גם אם אני לא רואה את זה.. אבל בסוף הגזרות וההחלטות הסופיות הם שלו..)

תשובה

שלום לך.

קודם כל השאלה שלך מעולה.

בעצם 2 השאלות: מה קורה לחופש שלנו אם התורה אומרת לנו מה לעשות, ומה שווה החופש שלנו אם אנחנו לא יכולים להחליט מה יקרה בעולם? אם בסוף ה' קובע הכל?

בואי נתחיל עם השאלה הראשונה, כי היא בעיניי הכי מעניינת. נתחיל מהנחת המוצא - אנחנו אוהבים את החופש. התורה אוהבת את החופש. מהיציאה הדרמטית מעבדות לחירות שהציבה את הסטנדרטים החדשים באנושות לחופש, דרך מאמרי חז"ל על חשיבות החופש ועד הרב קוק שראה בחופש קדושה של ממש. לחג הכי חשוב שלנו אנחנו קוראים 'חג החירות'.

אבל... אם התורה כל כך אוהבת את החירות, למה היא אומרת לנו מה לעשות? פשוט שתגיד לנו: לכו תהיו חופשיים. בהצלחה!

יש כמה רמות לתשובה הזו. נעבור עליהן שלב שלב.

זה מזכיר לי סוג מסוים של שאלות ששואלים אותנו לא מעט:

"איך אני יכול להיות תמיד שמח?"

"למה אני לא מצליח להיות תמיד תמיד בעשייה וחייב לנוח לפעמים?"

"לא משנה כמה אני מתאמץ, אני לא מצליח שכל הילדים בשכבה יהיו חברים טובים שלי. מה לעשות?".

לכולם אני אישית נותן את אותה תשובה - בכלל לא בטוח שיש שאיפה כזאת.

אין צורך שנהיה תמיד שמחים. מותר להיות גם עצובים לפעמים. גם זה כוח חשוב בנפש. לא חייב תמיד לעבוד. מותר לפעמים לנוח. לא חייב שכולם יהיו חברים שלך, מותר 'להסתדר' עם הרוב ולהיות חבר של כמה חברים טובים.

ולא חייבים להיות חופשיים תמיד תמיד בכל תחום זמן ומצב. יש הרבה מצבים וזמנים שהחופש מתאים להם. יש גם מצבים שמתאימה בהם יותר משמעת. משמעת עצמית או משמעת חיצונית. השאלה החשובה היא מתי נכון להיות בחופש, וכמה חופש בריא לנו בחיים.

כאן אני מקווה שאת שואלת: אבל למה בעצם? מה רע בחופש אינסופי לכולם? למה צריך בכלל משמעת? התשובה היא: בן אדם לחברו, בן אדם לעצמו, ובן אדם למקום.

בן אדם לחברו: מה אם 'בא לי' לשים מוזיקה על פו ווליום ב-2 בלילה? מה אם 'בא לי' לקחת משהו שהוא לא שלי? יחסית קל לנו להבין שכדי לאפשר לאנשים אחרים חופש, חייבים להגביל את החופש שלנו. יותר מזה. אנחנו צריכים להגביל את החופש שלנו כדי שנוכל להתחבר לאנשים אחרים. דמייני רגע מישהו שרוצה לדבר בשפה משלו. שיהיה לו בכיף. חופשי. אבל פשוט לא יבינו אותו... תחשבי על מישהו שרוצה לשחק כדורגל לפי חוקים משל עצמו. זה פשוט לא יהיה כיף לשחק איתו... לכל אחד יש רצונות שונים, אז צריך להסכים על משהו.

בן אדם לעצמו: אם חופש זה לעשות את מה שאני רוצה, מה לעשות אם יש לי כמה רצונות סותרים? בא לי להתאמן למרתון אבל לא בא לי לקום מהספה. בא לי להיות מסוגל לקרוא, אבל לא בא לי להשקיע שעות בלמידה. אני חולם להיות נגן גיטרה אבל בשביל זה צריך להתאמן שוב ושוב גם כשקשה ולא בא לי. מה עושים? הכרחי להבין שיש באדם כוחות נפש שונים, חלקם עמוקים יותר וחלקם עמוקים פחות, חלקם חשובים יותר וחלקם חשובים פחות, ולפעמים לתת לחלק אחד חופש אומר בהכרח לקחת חופש מחלק אחר. החופש להיות משורר בא על חשבון החופש 'לשחות עם הזרם' ולחשוב כמו כולם. החופש להיות מדען שישנה את פני כדור הארץ בא על חשבון החופש לבזבז את כל הזמן הפנוי על משחקי מחשב. לכן השאלה צריכה להיות 'לאיזה חלק בנפש שלי אני נותן חופש בכל סיטואציה או זמן נתון?'.

מתי נכון לנוח ומתי להתאמץ? מתי ללמוד ומתי לעשות? כל חלק צריך לקבל את החופש שמתאים לו.

בדרך כלל, החשש היותר גדול הוא שהאדם ייתן חופש לתכונות הנמוכות שלו, אלה שצועקות הכי מהר והכי חזק וישכח את השאיפות העמוקות והשקטות יותר. (תחשבי על המייידיות והעוצמה של תחושת 'אני רעבה' מול הצמיחה העדינה והאיטית של החלום שלך...). לכן התורה בהרבה מקרים מדריכה אותנו לאזן אותן. לברך לפני שאוכלים, לא לאכול כל דבר שרואים, לשמור על איזון בתחום המיני ובתחום החברתי, להיות רגיש לצרכי עצמנו אבל גם לצרכי העניים. כדי שנצליח לשמוע את החלומות שלנו.

כדי להגשים חלומות צריך לעבוד קשה לפעמים. לשים גבולות לחשק הנמוך ולדרוש מעצמנו גם כשלא מתחשק.

ברמה היותר עמוקה, כוחות החיים שבנו צריכים גבולות כדי שיהיו ביניהם איזונים וככה הם יוכלו להתחבר ולעבוד ביחד בנפש אחת. ככה הם לא יהיו כוחות שונים בכיוונים שונים אלא מכלול אחד של כוחות שעובדים ביחד בנפש אחת. לכל כוח יש רצון שונה, אבל צריך להסכים על משהו.

בין אדם למקום: כאן הדברים נהיים קצת יותר עמוקים. אבל העיקרון דומה. באדם יש המון דברים. גדולים וקטנים, עמוקים ורדודים. האדם הוא יצור מדהים. אבל יש לו חלום - להתחבר למשהו שנמצא מעבר לו. עמוק יותר ממנו, גדול יותר ממנו. קדוש. לא משנה כמה גדול האדם יהיה, הוא תמיד יהיה בדיוק זה - אדם. ויש בנו גם רצון לחפש משהו מעבר לעצמנו. בשביל להיפתח למשהו גדול יותר מאיתנו צריך להסכים להקשיב למשהו גדול יותר מאיתנו. והחופש להשתייך ללב הפועם של הייקום בא לפעמים קצת על חשבון החופש לעשות מה שבא לי. כי להשתייך למשהו שגדול ממני אפשר רק כשאני מוכן לקבל את העובדה שיש משהו חשוב יותר מהרצונות האישיים שלי. אפשר לשמוע את קול ה' הקורא אלי מתוך הלב שלי, רק אם מעניין אותי לשמוע קולות עמוקים יותר מהקולות שלי.

האם זה אומר למחוק לחלוטין את הרצונות שלי? חס וחלילה. איזונים כבר אמרנו? מפגש בין הבורא לאדם יכול לקרות רק אם יש אדם. עם רצונות ושאיפות וחופש אמיתי לבחור. ה' לא רצה אוסף של רובוטים עושי רצונו. הוא רצה בני אדם עם בחירה. בני אדם חופשיים.

כדאי לשים לב למשהו נוסף. שלושת הרמות שאמרנו הן לא באמת בחירה בין חופש לחוסר חופש. אדם ש'מכור' לתאוות קטנות הוא לא אדם חופשי כל כך. הרצונות של הגוף שלו לא מאוזנים ולכן הנפש שלו "נעולה" במחסן והוא לא יכול להשתמש בה. אדם שהסתכסך עם כל הסביבה שלו ואין לו חברים הוא לא אדם חופשי בכלל. הרצונות של הנפש שלו לא מאוזנים ולכן החלק החברתי שבו נעול במחסן והוא לא יכול להשתמש בו. וכן, גם אדם שהתנתק מאלוקים הוא אדם לא חופשי עד הסוף. הרצונות שלו בחיים לא מאוזנים ולכן הנשמה שלו נעולה במחסן והוא לא יכול להשתמש בה. חופש אמיתי זה לדאוג לכל כוחות החיים, ולתת לכל כוח את החופש שלו. ליצור בכל רמה את האיזון הנכון כדי לחשוף את הרמה העמוקה יותר שמתחתיה. זה ההבדל בין חופש לחירות. חופש - בלי גבולות ובלי התחשבות. חירות - לתת לכל אחד ולכל כוח ביטוי, מתוך חיבור בין החלקים השונים ושאיפה להעמיק בכל אחד מהם. חופש הוא חופש מ משהו. 'רק אל תגידו לי מה לעשות'. חירות זה חופש ל משהו. 'אל תפריעו לי להכיר פנימה את עצמי'. ובמובן הזה - חירות היא עניין מאוד אישי. שלא בהכרח תלוי בנסיבות החיים החיצוניות. גם נתן שרנסקי, כשהיה בכלא הסובייטי הרגיש בן חורין כי הוא קיבל את הבחירות שלו בעצמו בהתאם למה שהוא מאמין בו. (לא מכירה? גוגל דחוף!).

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד". לא משנה מה הסיטואציה החיצונית, גם אם לקחו ממך את החופש, לעולם לא יוכלו לקחת ממך את החירות. כי חופש בא מבחוץ. חירות באה מבפנים.

פה אנחנו מגיעים לשאלה השניה שלך. נכון, לפעמים מישהו יבחר לעשות משהו, ילך איתו עד הסוף, וה', מהשיקולים שלו, לא יסייע בידו. לא יאפשר לדבר הזה לקרות. זה אולי גוזל לו מהחופש. אבל לפחות הוא היה בן חורין לבחור. נשארה לו החירות. תמיד תמיד יש לך את היכולת לבחור איך להגיב לסיטואציה שאת נמצאת בה, ולהחליט מה לעשות. וזו החירות שניתנה לך, גם בסיטואציות שניטל ממך החופש לגרום למה שרצית לקרות.

לפעמים מתסכל שיש לי שאיפות פרטיות, אבל הן לא יכולות לעצב ולשנות את העולם. זה מתסכל בעיקר אנשים גדולים שחולמים לשנות את העולם. לאנשים האלה ה' שולח הזדמנות מיוחדת להם: "להפוך לשותף להקב"ה במעשה בראשית". להיות שותף בדרך של העולם לגאולה. וזה חופש מיוחד כי בו אנחנו זוכים ממש להשפיע על העולם. אם נרצה. בחירה שלנו.

לסיכום: חופש הוא לא הכל בחיים. יש עוד דברים חשובים. ואם משתדלים לתת מקום וחופש לכל הכוחות בנפש ובעולם, אז נוצר חיבור מיוחד ביניהם שיוצר תחושת שלמות והרמוניה. חירות. והחירות הזאת היא אישית. והיא תאפשר לך גישה לכל המקומות בנפש שלך ובעולם. והיא שלך, והיא את, ואותה אי אפשר לקחת ממך לעולם.

מוזמנת להמשיך לכתוב לנו או לדבר איתנו, בנושא הזה ובכלל. אנחנו כאן בשבילך.

בהצלחה,

נתנאל

כתבות נוספות