דייטים בהקפאה בתקופת קורונה

מועדים לשמחה,

המסע שאת עוברת עכשיו, ככל מסע לכל יעד, כולל הרבה הארות ושמחות, ובד בבד עליות וירידות, מכשולים וכאבים, טעויות בניווט וצורך לחזור בחזרה למסלול, ועוד ועוד. כך הוא מסע האמונה; כך הוא מסע החיים; וכך כמובן הוא מסע הזוגיות.

לא קל להרים את עצמנו מחדש לאחר שראינו כבר את האפשרות שאנו מגיעים לארץ המובטחת. מדברייך נראה שאת יודעת את הדבר. לא זו בלבד, אלא שאת בוחנת נכון את המציאות אלא שאת גם יודעת שכל אירוע בדרך הזו – הוא שיעור לחיים: על עצמך, על הסובב אותך, על תהליכי ההיכרות ועוד ועוד.

מה למדתי מניסיוני ? למדתי שבני האדם שונים האחד מהשני במצבים אלה, ומה שאני כותב הוא מה שנראה לי מתאים לחלק גדול מהם, אבל לא לכולם. את תבחרי את מה שמדבר בך.

ראשית, שוהים בכאב. לפני הצמיחה. הוא נוכח. לא ניתן לגרש אותו. מזמינים את הכאב לשיחה פנימית, מנהלים איתו דיאלוג. מכירים גם בחולשתו – הוא חופר את היסודות לפעם הבאה, אך לא הוא תהליך הבניה.

שנית, כדאי להוציא את הביקורת העצמית מלהיות המדריכה במסע הזה. נכון הוא שטוב להתבונן על עצמנו גם מבחוץ, אבל את לא עומדת למשפט. את עוסקת בבניין זוגיות, כפי שאת, וכפי שהבחור שתהיי איתו. אהבה עצמית (לא שחצנות, לא אגואיזם, לא אטימות) היא חיונית, כי היא פותחת שערים שיאהבו אותך. ואכן, האם את תתאהבי בבחור שלא יאהב את עצמו ? הדבר נכון גם להפך. השמחה, הקבלה, הפשטות שלך עם עצמך היא פותחת שערים ולא נועלת.

ואז קמים. ומתוך הקימה לא נשברים מהשריטות ומהצלקות, אלא מבינים שזה חלק בלתי נפרד מהמסע הגדול הזה, ומוכנים להיפתח מחדש, גם אם יודעים שאפשר שההיפתחות הזו עלולה לגרום שוב לצלקת נוספת. יגעת ומצאת – תאמין. לומדים לעשות זאת יותר לאט, בריקוד המתאים לצעדיו של הבחור שאיתו את יוצאת ולמידת ההיפתחות שלו, אבל לא נסוגים מכך.

ובעזרת ה', תשמחי אותנו בשמחתך.

כל טוב ומועדים לשמחה