שאלה
שלום רב
בתקופה האחרונה אני מרגיש שאני לא רואה את הייחודיות באנשים, אני מרגיש לפעמים על אנשים שאני מדבר איתם או סתם רואה אותם ברחוב שהם שחקנים, שהם לא עולם ומלאו, שהם מתנהגים איך שהם מתנהגים רק בגלל שככה החברה שלהם מתנהגת ושאין בהם שום דבר יחודי שהם פשוט מזוייפים.
ההרגשות האלה או המחשבות האלה (לא יודע איך לקורא לזה כבר) הן פשוט מונעות ממני להפתח לאנשים ולהכיר אותם.
מה נכון כבוד הרב? מצד אחד אני אומר לעצמי שכל אדם הוא יחודי, עולם ומלאו , שכל אדם לפני שהוא או היא יהודי, ערבי, חנון, ערס, חבר של ככה וככה, אח של ככה וככה או בן של ככה וככה, הוא קודם כל הוא עצמו, אבל מצד שני אני לא חושב שאני מצליח להאמין לעצמי.
אשמח לדעת מה אתה חושב ומה אתה מציע לי לעשות, תודה רבה על ההקשבה
תשובה
אהלן אריאל!
שאלה מרתקת ביותר שאלת. חשוב לי לומר קודם כל שתדע שאתה לא לבד- ישנם עוד רבים שמרגישים שהאנשים שמולם שייכים ל"משחק חברתי" כזה או אחר, והם כלל לא הולכים או מתנהגים לפי אמת פנימית מובהקת ועצמית. גם לי יצא להרגיש כך כמה וכמה פעמים, ואני רוצה לשתף אותך בכמה כיווני מחשבה שעוזרים לי להתגבר על זה:
1. לנפץ את הבועה
כשאנחנו מסתובבים עם תחושה חזקה בבטן ש"כולם הם ככה וככה", יש דרך אחת יחסית קלה לנטרל את הבעיה, והיא- "לפוצץ את הבועה".
הרעיון הוא כזה: לך תבדוק את התיאוריה שלך. זאת אומרת, קח אדם אחד, לא הכי משנה מי, ותנסה לשבת ולדבר איתו. לא צריך לשבת איתו שעות, אפשר גם פחות מזה. שנינו יודעים שיש סיכוי לא רע שתמצא שם בדיוק את מה שאיבדת- ייתכן מאוד שתגלה שהאדם שמולך הוא לא "עבד של החברה" ולא נתון אך ורק ללחצים אנושיים כאלו או אחרים, אלא הוא גם קיים בפני עצמו.
ברגע שנצליח לפוצץ את הבועה שבנינו והעיקה עלינו זמן רב, הרי שכעת נצליח להיפתח החוצה ויתחיל לדגדג לנו לראות את המבט הזה אצל עוד אנשים.
2. אמון
אמון זה אחד המרכיבים הכי חשובים של החיים. בהתאם, זה גם אחד המרכיבים הכי קשים. זאת אומרת- כולנו חייבים לתת אמון כלשהו בדברים שמחוץ אלינו, כי אחרת לא נצליח לשרוד. אם לא ניתן אמון מסוים במחנך, לא נצליח להתקדם. אם לא ניתן אמון ברב שההלכה שהוא אמר נכונה, נתקשה מאוד לקיים מצוות. אם לא ניתן אמון בהורים או בחברים, או שנשואים לא ייתנו אמון בנשותיהם- נחיה בלחץ מתמיד ובחוסר יציבות קיצוני. אם חייל לא ייתן אמון במפקד שלו, או שמפקד לא ייתן אמון בחייל שלו, המחלקה כולה תקרוס.
אמון זה דבר בסיסי. אנחנו חייבים אמון. אבל, וזה אבל רציני- זה מאוד לא פשוט. לתת אמון במשהו שלא ראיתי? שעוד לא פגשתי? ואם זה יישבר פעם אחת, נזרוק הכל?
זה דבר קשה מאין כמוהו, כמובן. אין לי צל של ספק בכך. אני עצמי עובד על זה מדי יום ביומו.
והנה, כמו שאתה מספר- קשה לתת אמון בעומק שנמצא באנשים ובאמת שמלווה אותם, ובהתאם זה מקשה עליך להיפתח. הדרך לגדול עוברת באמון, ובלעדיו קשה מאוד.
שני הכיוונים הללו הם טובים, אני חושב. ניתן להיאחז בהם, לנשום אותם ולנסות ללכת איתם קדימה. הם מסוגלים, לטעמי, לדחוף אותך קדימה.
לסיום, אני רק רוצה להעלות שאלה שאני מפנה אותה אליך- מדוע לדעתך הגעת לתפיסה שכזו? אני לא שואל את זה ממקום מתנשא, חשדני או מעצבן, חלילה! אלא, אני בכוונה שואל עבור עצמך- כי אני מאמין שכאשר עולות לאנשים שאלות מן הסוג הזה, לעיתים דווקא המקום שהביא אותם לשם- מסוגל לחשוף את הכיוון בו הם צריכים ללכת. דווקא חיפוש ונבירה שלך בפנים מדוע הגעת לתפוס ככה את האנשים שבחוץ, מסוגלים להביא לבחירת הכיוון הנכון שיהיה הכי מתאים לך.
ושוב, אני חס וחלילה לא התכוונתי לעצבן בשאלה הזו. אני לא חושב שיש לי את התשובה לשאלה הזו ביד, ואני מאמין שזה לגמרי בירור שלך, שבאמת מסוגל לנבוע מהמקומות הכי אמיתיים שלך והכי עמוקים שלך בנפש. המקום העמוק הזה מסוגל להוליד את הכיוון שינחה אותך בצורה הכי טובה (למרות שגם מה שאני הצעתי לך הוא לא רע...), ולכן אני מנסה להציע לך לחשוב גם עליו.
מוזמן להמשיך ולדבר איתנו על זה, גם במוקד הווטסאפ ובמוקד הטלפוני: כוכבית 8298
בהערכה ובהצלחה,
אוריה