אתמול (ב') נשא אלוף פיקוד המרכז היוצא, יהודה פוקס, את נאום הפרידה שלו בטקס בו התחלף עם האלוף הנכנס אבי בלוט. אחרי 37 שנים לא פשוטות של שירות המדינה, הנקודה שהייתה חשובה לפוקס להעביר הייתה חיזוק הרשות הפלסטינית. שגם בימים אלו מחנכת נגד מדינת ישראל ומממנת משפחות מחבלים.
לצד הקדשת חלק ניכר מדבריו נגד הפשיעה הלאומנית של מיעוט יהודי וכן לצאת כנגד השתיקה של מנהיגיהם – הרוחניים, והמקומיים – אותה הוא מגדיר כ"לא יהדות בעיניו". בדבריו, הוא גם יצא נגד אלו שבאו בביקורת על הרמטכ"ל הרצי הלוי, כולל כמובן חברי הכנסת שדורשים ממנו תשובות על ניהול המלחמה.
קשה שלא להשוות בין מקרה פוקס למקרה וינטר
לפני קצת פחות מחודש נמנעה בהוראת צה"ל הרצאה שהיה עתיד לתת תא"ל היוצא עופר וינטר, בכנס הקצינים "זמן ההכרעה". וינטר, שכמה ימים לפני כן נשא נאום במהלך יום ירושלים שעסק בניצחון, קיבל הנחיה על כך שיהיה מותר לו להשתתף בטקס אך לא לנאום, על אף שהוא מגיע בביגוד אזרחי, נמצא בחופשת שחרור ולא מייצג גורם צבאי כזה או אחר.
קשה שלא להשוות בין שני המקרים, במיוחד כשמדובר בעוד אירוע שמראה את הניתוק והאג'נדות שמפגינים בכירי הצבא למרות כישלונם הקולוסאלי בשבעה באוקטובר. נראה כאילו אותה לקיחת אחריות שנטלו על עצמם מאפשרת להם להמשיך את העניינים כרגיל.
וינטר באירוע באריאל, צילום: Flash90,Flash90
בין אם זה מינוי תא"ל שלומי בינדר לראש אמ"ן טרם בירור חלקו במחדל, מינוי מקורבת להרצי הלוי לקצינה האחראית על התחקירים החיצוניים של צה"ל, הזמנת אהוד ברק – תומך נלהב בסרבנות ובהפלת הממשלה – להרצות לקצינים או לעשות אפליה ולאפשר לקצין לבוש מדים לשאת נאום שבין היתר מתנגח בנבחרי הציבור שבכנסת, ללא ביקורת אחר כך אלא בעיקר דברי שבח מהרמטכ"ל.
פוליטיזציה על פני נושאים כבדי משקל
עצוב לראות שלמרות המחדל, הצבא ממשיך בפוליטיזציה שלו ומתעלם מנושאים כבדי משקל – ממשבר הקצונה הזוטרה שמאיימת לפרוש ועד להתייחסויות לא רציניות לחוק הגיוס. בהקשר זה, חשוב לציין כי לאחרונה נדונה בכנסת הארכת חוק הגיוס, נושא בעל השלכות מרחיקות לכת על החברה הישראלית.
למרות חשיבותו הרבה של הנושא, התנהלות הצבא בעניין זה הייתה מאכזבת. מלבד התבטאות מקוממת של הרמטכ"ל בנושא, נרשם בעיקר זלזול מצד המערכת בדמות ראש אכ"א שהבריז משתי הישיבות שעסקו בחוק המתגבש. התנהלות זו מדגישה את הפער בין חשיבות הנושא לבין היחס שהוא מקבל מהדרג הצבאי הבכיר.
הצבא נטל אחריות, אבל נדמה שלא הפיק שום לקח
הצבא הצדיק את עצמו כביכול באותה נטילת האחריות, אבל נדמה שלא הפיק שום לקח ברמה המערכתית. התנהלות זו מעלה שאלות קשות לגבי יכולתו של הצבא לבצע רפורמות משמעותיות ולהתמודד עם האתגרים העומדים בפניו. האם הצבא באמת מסוגל להשתנות ולהתאים את עצמו למציאות החדשה שנוצרה אחרי ה-7 באוקטובר?
ואולי בזמן כזה, למרות הקושי כשמדובר במלחמה – חשוב שנזכור לבוא בביקורת כלפי ראשי הצבא שממשיכים להוביל בדרך של פוליטיקה במסווה של רהב ומילים יפות. כי אחרת, גם אנחנו לא למדנו כלום. הביקורת הציבורית היא כלי חיוני בדמוקרטיה, במיוחד כלפי מוסדות חזקים כמו הצבא. עלינו לדרוש שקיפות, אחריותיות ורפורמות אמיתיות, ולא להסתפק בהצהרות ריקות.
בסופו של דבר, השאלה היא האם הצבא מסוגל להתנער מהפוליטיזציה שאפפה אותו ולחזור למשימתו העיקרית - הגנה על המדינה ואזרחיה. זוהי משימה קריטית שדורשת שינוי תפיסתי עמוק, ולא רק שינויים קוסמטיים. רק כך נוכל להבטיח שהלקחים מה-7 באוקטובר יופנמו באמת, ושהצבא יהיה מוכן טוב יותר לאתגרי העתיד.