לפני 36 שנה הצטרפתי בנסיבות קשות למשפחת נפגעי הטרור. נער ערבי צעיר מאוד יידה בקבוק תבערה אל המכונית שבה נסעתי. הבקבוק התנפץ אל תוך שמשת הרכב שלי וברגע הזה חיי השתנו לנצח.
"העניק לי את הציון 106 - כאשר ציון 100 הוא מוות ודאי"
בעת שנפצעתי 75 אחוזים מגופי ספגו כוויות בדרגה שלישית. הפרוטוקול הרפואי שקובע את סיכויי ההישרדות לאחר פגיעת אש, העניק לי את הציון המפוקפק 106 - כאשר ציון 100 הוא מוות ודאי. חודשים ממושכים של אישפוז ושיקום, שנים ארוכות של טיפולים, ובכל זאת הנה אני כאן, מתעקש להאמין בכך שיש לנו סיכוי.
לא לוותר על התקווה, צילום: Yonatan Sindel,Flash90
גם אחרי החושך הגדול, תמיד יש מקום לתקווה
השנה החלטנו שטקס הזיכרון "זוכרים, שרים ומספרים" בבריכת הסולטן יעמוד תחת הכותרת: "דברים שרציתי לומר". החיים של כל כך הרבה מאחינו ואחיותינו נקטעו באכזריות מאז החלה המלחמה הנוכחית. אלפים גם נפצעו בגוף ובנפש עד שהתחושה הכללית היא שקשה מאוד למצוא מילים.
כולנו מרגישים את היעדר המילים מול כל מה שקורה סביבנו והמסר שאני מבקש להעביר היום הוא שגם אחרי החושך הגדול, תמיד יש מקום לתקווה. אני מעיד בעצמי שיש חיים אפילו אחרי שהאש אוכלת בך.
הזמן חולף, הכוחות מתגברים, ואנחנו יכולים לעמוד על הרגליים. התהליך הוא ארוך וממושך. הוא יודע עליות וירידות אבל המגמה הכללית היא מגמה של צמיחה. המחבל הצעיר ששרף אותי מעולם לא נתפס. הוא עוד אחד בשורה ארוכה של צוררים שעומדים עלינו לכלותינו אבל לנו יש משימה אחת: להמשיך לדבוק בחיים.
יום הזיכרון, צילום: Yonatan Sindel/Flash90
השנה הזו קשה במיוחד אבל גם כשאנחנו עוד בתוכה
הרוע הרים ראשו באופן קיצוני בחודשים האחרונים ולנו אסור בשום אופן להרכין ראשינו בפניו.
אנחנו צריכים להילחם בו ולמגר אותו, לשקם את מדינת ישראל מהמכות הקשות שספגנו, ולהמשיך להפוך אותה לפלא הגדול שהיא בעצם קיומה. השנה הזו קשה במיוחד אבל גם כשאנחנו עוד בתוכה, אני לא מוכן לוותר על התקווה. אני יודע שעוד נכונו לנו ימים טובים ובעזרת השם נעשה הכל כדי להביא אותם, להחזיר אל החיים שלנו את התקווה.
דב קלמנוביץ הפצוע הראשון של האינתיפאדה הראשונה – נכווה אנושות מבקבוק תבערה שהושלך לעבר רכבו בחודש ינואר 1988. מזה 17 שנה הוא מוביל את טקס "זוכרים, שרים ומספרים", שהפך בשנים האחרונות לטקס הזיכרון הרשמי של עיריית ירושלים.