המספר הגדול של הרווקים בחברה הכללית, והדתית בפרט, מעסיק אנשים רבים, לא רק את הרווקים. הנושא נידון הן בכתב בשלל מאמרים, כתבות, וכמובן בפורומים וירטאולים ("לא כלה דרכנו" ו"שלושים פלוס" הם דוגמא מעולה לכך), וכך גם בעל פה במגוון ימי עיון, פאנלים וסדנאות. לאחרונה הנושא נידון בכלי נוסף: התיאטרון. שחקנים מהציבור הדתי לאומי מציגים הצגות שונות על עולמם של הרווקים.
בתור רווקה מהשורה, וסתם בגלל הסקרנות הכללית, הלכתי לצפות בהצגה שהועלתה ראשונה על הבמה - הקברט "ניסים ונישואין" של תיאטרון עמוקה.
הטקסטים של ההצגה הם מקוריים, ונכתבו ובוימו על ידי השחקנים עצמם, כשהחומרים לקוחים מתוך שלל החוויות שצברו הם וחבריהם במסע הארוך בדרך לחופה. השפה, הבדיחות והמצבים לקוחים ברובם מתוך ההווי של הציבור הדתי לאומי. ההצגה בנויה במתכונת של אוסף סצנות קצרות, כאשר כל סצנה עומדת בפני עצמה ואינה מתקשרת בהכרח לסצנות האחרות. ההצגה עוסקת בנושאים שונים מעולמו של הרווק כגון: היציאה לדייטים, מערכת היחסים בין רווק מתבגר להוריו, אנשי המקצוע המייעצים לרווקים בדרך לחתונה ועוד.
במהלך ההצגה היו רגעים רציניים יותר והיו רגעים שהקהל צחק מאוד. בסוף ההצגה יצאתי עם תחושה קצת לא מוגדרת, מצד אחד היו פעמים שצחקתי ונהניתי ומצד שני הרגשתי משהו אחר, אך לא הצלחתי למקד מה. תוך כדי שיחה עם חברים שצפו יחד איתי בהצגה, כולם רווקים בגילאים שונים, התחדדו מעט יותר התחושות. בסך הכל ההצגה קלילה ונחמדה, היא מציגה מצבים שאנחנו כרווקים עוברים בחיינו ביום יום, אבל כאן כנראה הנקודה שהתחדדה אצלי - בחיים שלנו (של חבריי ושלי) הדברים מתנהלים באופן שונה.
אני משערת שאין כוונת השחקנים להציג על הבמה בדיוק מה שעובר על הרווקים בחייהם הפרטיים, מה גם שעל כל אחד ואחת עובר משהו אחר. ובכל זאת, הייתה הרגשה שלפעמים על במה הדברים הוצגו בצורה חסרת עומק, שהוצגה רק המעטפת החיצונית, וההצגה לא נגעה בנקודות היותר פנימיות. גם האופן בו בוימו הדמויות נטה לא פעם לכיוון היותר ילדותי והפחות בוגר, ולא פעם הייתה תחושה כי הדמויות היו חסרות עומק.
בחלק מהסצנות שתארו מצבים משגרת החיים, בעיקר כאלה שהרווק עומד מול אדם אחר בחייו, הסיטואציה והדמויות הוצגו בצורה קיצונית מה שהפך את הסצנה לקומדיה מצחיקה, והקהל אכן צחק. לדעתי, הקצנת הדמויות והסיטואציה גורמת לצחוק מחד, אך מאידך גרמה להרגשה של בריחה והתמודדות עם המציאות כפי שהיא. בחיים הדברים נראים אחרת, בפרופורציות מעט אחרות. ההרגשה הייתה כי ההקצנה הייתה אולי מעט מוגזמת, כאילו השחקנים הלכו צעד אחד יותר מדיי, צעד שהחליש ועמעמם את הקשר בין מה שמוצג לבין המציאות, צעד שבחר כיוון של הדגשה של פרטים מסוימים והתעלם מדברים אחרים, אולי מהדברים המצויים ברבדים היותר עמוקים.
אפשר בהחלט לצחוק על מה שקורה בחיים, ואפשר גם לעשות זאת על ידי הבלטה יתירה של אופי הדמויות ומתיחת הגבולות של הסיטואציה, הרי על זה בנוי עולם הקריקטורות, אפשר לעשות זאת ועדיין להרגיש, כקורא או כצופה, כי לפנייך תמונה שקשורה לחיים. גם בהצגה ניתן היה להעמיק את הדמויות, להרחיב מעט את המימדים השונים של התמונה, ואם רוצים, אפשר בהחלט לצחוק על כך ועדיין להרגיש כי מה שמוצג עומד בזיקה לחיים של הרווקים. לא כך הרגשתי שהיה בהצגה הזאת. גם בסצנות היותר רציניות, הייתה תחושה של פספוס. נגעו בנקודות אמיתיות, אבל לא מספיק פתחו אותן, לא היה מספיק עומק או תהליך, ומה שהוצג על הבמה היה רק הסטריאוטיפ הכללי, וככזה הוא נותר חסר זהות אישית.
ההצגה באופן כללי חביבה וקלילה ולעתים גם מצחיקה, אבל באופן אישי יצאתי ממנה בתחושה של החמצה. עד שסוף-סוף מעלים על הבמה נושא כל כך חשוב ומרכזי המעסיק אנשים שונים מהציבור שלנו, מוצגים בו בעיקר סטריאוטיפים, ופחות התבוננות מעט יותר פנימה על התהליך המרכיב את החיפוש אחר בן או בת זוג לחיים
ההצגה אולי באה להציג את מה שעובר על הרווקים, אך כרווקה, מצאתי מעט נקודות הזדהות עם מה שראיתי על הבמה. לא הרגשתי שההצגה מייצגת אותי ומה שעובר עלי, וכך לא הרגישו חבריי, אבל יתכן מאוד כי רווקים אחרים מרגישים אחרת.
ייתכן גם שההצגה סתם באה להציג אוסף של סצנות, כאלה שיש להן נקודות אחיזה כלשהי במציאות, אבל השחקנים על הבמה בחרו למשוך אותן למחוזות אחרים. כנראה הקו המוביל היה שגם ככה הנושא הזה גורם ללא מעט כאב וצער לאנשים, אז לפחות שערב אחד בחיים הם ייהנו ויצחקו.
מופע קברט "נסים ונישואין".
תיאטרון עמוקה: אהרן יוקל , יונתן בילט ועידו לוינגר.
אורך ההצגה: כשעה ושלושת רבעי, ללא הפסקה.