הכתומים לא לומדים

והנה, שוב הסתיים מבצע הראווה בעזה ב... לא כלום. זה היה צפוי מראש. שוב שוכבים בנינו מתים, במוות מיותר טיפשי וחסר תועלת. במקום כל מחבל חמאס שנהרג, ישלחו האיראנים שבעה אחרים. ואם יצליחו להמליך בעזה את אבו מאזן- מטרת המבצע המקורי של שליטי בג"צ ושלוחיהם, אזי נשמע בקרוב חלילה גם על הגירוש הבא. אולי יהיו עוד כמה פרפורי מלחמה, אבל גם הם יסתיימו ב... לא כלום. גם הם רק יביאו, חלילה, עוד מוות מיותר וחסר תועלת.

הגיע הזמן ללמוד את הלקח.

גם לפני גירוש קטיף היה מבצע, קראו לו: חומת מגן, והנה התוצאות: גירוש, טילים, עוד מוות ועוד הרג. הגיע הזמן לעשות חשבון נפש. לו היו החיילים הכתומים מסרבים לצאת למבצע הראווה הנוכחי, ודורשים שאחד היעדים יהיה חזרה לגוש קטיף, אחרת הם לא משחקים ושוברים את הכלים, לו היו החיילים מסרבים לצאת לקרב כדי להמליך את ארגון הרוצחים אש"פ על פני חמאס, ולעזור בכך בקרית הקברים גם של יו"ש וגם של המדינה כולה, היה סיכוי לשינוי אמיתי.

היה ברור מראש שזו לא יותר מעוד מלחמת ראווה פוליטית. אליקים העצני גם גילה לנו את מטרותיו האמתיות של המבצע: "כל הגורמים האלה, וחבורת אולמרט-לבני בראש, חותרים לחסל את החמאס כדי שיוכלו להעביר את השטח לפת"ח. או אז יכריז הקוורטט על "חיסול הטרור" ומדינת פלשתין תוכרז בהתאם למפת הדרכים. וכך ייצא שישראל הקיזה את דמה למען הקמת מדינת אויב בארצה, וכרתה בעצמה את קברה.

אנחנו בונים להם מדינה (צילום: thephotostrand-cc-by)

הדוברים מציגים את העילה לצאתנו למלחמה, לכאורה בפשטות: יום אחד השתגע החמאס והחל ממטיר רקטות על ישראל. הם אינם מספרים שהחמאס מוכן כל העת להפסיק את האש, אם רק נסכים לפתוח את המעברים. ומדוע אנחנו מתעקשים לסגור אותם? מפני שהפת"ח ברמאללה ומדינות ערב והמערב ביקשו מאיתנו להטיל את המצור הזה. עובדה היא שהחמאס ניצח בבחירות דמוקרטיות, זכה לרוב בפרלמנט והרכיב ממשלה. אלא שהמערב הצבוע, וישראל בתוכו, מכיר בכללי הדמוקרטיה רק בתנאי שהזוכים הם "משלנו". לכן, בהיות החמאס שייך ל"ציר הרשע" והפת"ח הוא "משלנו", ניצלו את משרת הנשיאות שנותרה בידי אבו מאזן, ראש הפת"ח, כדי לרוקן את ממשלת החמאס מכל סמכויותיה. פרצה מהפכה, החמאס תפס את השלטון ברצועה, ובתגובה הוטל החרם הזה, כדי לשרת את האינטרסים של בעלי מפת הדרכים, ובראשם הפת"ח. לישראל נועד תפקיד המוציא לפועל של הסגר במעברים, ובמסגרת זו מתעקשת ישראל, יחד עם הפת"ח והמצרים, שאת מעבר רפיח יאייש הפת"ח ולא השלטון החמאסי החדש. בתגובה, החלו ליפול הרקטות".

החייל הכתום הקטן מספר לעצמו שהוא נלחם בשירות העם, שהוא יוצא להגן על "עם ישראל", הלוואי שזה היה כך, אבל האמת המרה היא שהחייל הקטן נלחם בשירות בג"צ, ובשרות השלטון הטוטליטארי העכור של מדינת ישראל. החייל הקטן לא מבצע את פקודת "העם", הוא מבצע את פקודת שלטון בג"צ, ונוצר את האש כשאותו שלטון מורה לו לעצור. צה"ל הוא בסך הכול אחת מזרועות הביצוע של השלטון. לו היו החיילים הכתומים מסרבים לרוץ למבצע הראווה הנוכחי, היה סיכוי שכללי המשחק היו משתנים, או לפחות התודעה. סרבנות לא הורסת את הצבא. זוהי סיסמא ריקה שנועדה לסרס את מה שבאמת עשוי לעצור את זממו של השלטון. סרבני השמאל לא פרקו את הצבא, אבל הם כן שינו את התודעה וייצרו אמירה חד משמעית שהכיבוש הוא פשע, והוא משחית. השמאל, בעזרת סרבניו, שינה את ספר הפקודות הצה"לי, וסלל את הדרך לגירוש. סירוב לפעולה כלשהי מסמן את אותה פעולה כמעשה פשע. ואז יש סיכוי לשינוי.

רק החלפת השלטון בישראל, לא בבית הנבחרים, אלא השליטים האמיתיים, העשירון העליון ושליטי בג"צ, תועיל, ונוכל אולי לחיות כאן בשלווה ובשקט, ללא פגזים, וללא שחורי המדים. מי שעדיין לא מאמין מוזמן לעיין בארכיון מעריב מהשבוע שעבר, שם בכותרת ראשית נכתב כי בבית הנבחרים התקבלה החלטה כי מפלגות ערביות מסוימות החותרות תחת קיומה של מדינת ישראל לא ירוצו, ובהמשך אותה כותרת: בג"צ צפוי לבטל את ההחלטה. לבית הנבחרים אין כל תוקף. בג"צ מרוקן את החלטותיו ממשמעות או תוקף.הריצה העיוורת בשירות השלטון משאירה את המצב העגום כמו שהוא. וממנפת את המוות המיותר הבא. ואת הגירוש הבא. החיילים הכתומים הם הגלגלים שמניעים את השלטון הרקוב.

כמו בשח מט: לפעמים מקריבים את המלכה, ואז מנצחים במט.

הגיע הזמן להתפקח.