אגדה עירונית מספרת על שני פועלים שעבדו יחד ברחובות ירושלים. עובר-אורח עצר והתבונן בפועלים: הראשון, את חפירה בידו, והוא חופר בעזרתו תעלה רחבה; ואילו השני, אף הוא, את חפירה בידו, והוא משתמש בו כדי לכסות את התעלה שחופר הראשון, ולהשיב המצב לקדמותו. כשניגש המתבונן ושאל את הפועלים מה פשר שיטת עבודה ייחודית זו, הסביר אחד מהם: "אכן, בימים כתיקונם, הצוות שלנו מורכב משלושה פועלים. הראשון חופר, השני מניח צינור, והשלישי מכסה. לאחרונה, חלה הפועל האמצעי - ואנחנו שנינו עושים כמיטב יכולתנו."
מי שבוחן את פעלהּ של החברה הישראלית ב 40 השנים האחרונות בסוגיית היחס לשטחים, עלול להסיק שישראל אימצה את שיטת החפירה הזו והפכה אותה לדרך-חיים. משני צידי המתרס ניצבים שני מחנות המשחקים זה עם זה במחבואים: האחד עולה בחשאי על גבעה, והשני דואג לכך שיפונה במהרה; האחד תופס לו בית מריבה, והשני דואג להשבת המצב לקדמותו; האחד משיג מהממשלה התחייבות לבנייה, והשני משיג מאותה ממשלה התחייבות שלא לבנות. ההתקוטטות הציבורית על גבעות הגדה, המפרנסת דורות של עיתונאים, יחצ"נים, קבלנים ועורכי דין, היא משחק סכום-אפס, שבו כל צד מעלה בכל סיבוב את סכום ההימור, מתוך אמונה שפעילות הצד השני עלולה להמיט חורבן על המפעל הציוני. ובעוד שני הצדדים שקועים עד צווארם במתקפה והתגוננות בחזית זו, המצב בתוך מדינת ישראל הולך ומחמיר: הקיטוב החברתי והכלכלי מעמיק, השחיתות הציבורית מתרחבת, והמרקם החברתי הישראלי הולך ומתפורר.
אין להקל ראש במחלוקת בין הצדדים. בעיני מחנה השמאל, שאני רואה עצמי חלק ממנו, הכיבוש הוא מתכון לחיסול המדינה היהודית, הוא מוביל את ישראל לשפל מוסרי, ומסכן את המשך קיומהּ. מאידך, בעבור חלק מהמתיישבים בגדה, השהות בשטחים היא נשמת אפהּ של הציונות, ודווקא עקירה מחבלי ארץ אלה היא שתוביל את המפעל הציוני לאבדון. אנו עדים להתנגשות ערכית, שנראה שלא ניתן להכריעהּ במסגרת דיון, ולכן פעמים רבות מסתיים השיח בין הצדדים בטריקת דלת, ובתחושה שאין על מה (או עם מי) לדבר.
אז מה אפשר לעשות? ברצוני להציע הצעה לא שגרתית לחוזה, שאין בו כדי להכריע את המחלוקת בין הצדדים, אך ניתן בעזרתו להמשיך ולקיימהּ כמנוע יוצר ולא כגורם משתק. שוו בנפשכם את ההסדר הבא: שני הצדדים לסכסוך הפנים-יהודי יסמנו את המצב הנוכחי בשטחים כמעין סטטוס-קוו, שאיש אינו מרוצה ממנו, אך לא ניתן למצוא לו כיום חלופה מוסכמת. לפיכך, ישהו אנשי צד א להסכם את כל תביעותיהם לפינוי מיידי של ההתנחלויות, יחדלו ממאמציהם להביא לפינוי המאחזים המוגדרים כבלתי חוקיים, ויגנזו את כל יוזמות ה"פינוי-פיצוי" שבאמתחתם.
במקביל, יתחייבו אנשי צד ב להסכם שלא להוסיף למפעל ההתנחלויות ולו קרוון בודד, ושלא לנקוט ביוזמות שמטרתן הרחבת מפעל שנוי במחלוקת זה. ייתכן וביום מן הימים ייחתם הסכם שלום בין ישראל ושכנותיה, שיחייב פינוי של ההתנחלויות וסיום של הסטטוס המוזכר. מאידך, ייתכן שתבוא הגאולה, ועמהּ יהפוך הצורך בפינוי שכזה ללא רלוונטי. בכל מקרה, עד לבוא השלום או הגאולה, יתחייבו שני הצדדים לעסוק במלאכה המשותפת הרבה שלפניהם: בניין החברה הישראלית, פיתוח הנגב והגליל, קליטת עלייה, חיזוק הקהילה והמשפחה, שימור הסביבה והטבע, הגנה על העובדים הזרים, הקשישים, הנכים, וטיפול בסוגיות הליבה של החברה הישראלית שנשתכחו בדרך.
ברור לי שהסדר שכזה מכיל חסרונות רבים, ויש שיטענו שהגאולה אינה מגיעה משום שהזנחנו את פיתוח ההתנחלויות, או שהשלום מבושש לבוא מפני שלא השכלנו לפנותן בזמן. זאת ועוד: היות והחוזה כולל ויתורים עמוקים של שני הצדדים, לא ניתן יהיה להגיע אליו ללא שיתוף פעולה עמוק, אחדות ותחושת שותפות, מצרכים שנמצאים אצלנו כיום במשורה. ואולם, יתרונו המרכזי של המהלך, הוא שהחוזה יאפשר לשני הצדדים להניח את חרבם, ולצאת לחריש משותף. ברית שאינה שואפת לפתרון המחלוקת, אך מונעת את ההליכה סחור סחור סביבהּ, עשויה להשיב לנו את "הצינור" שאבד לנו בדרך: תחושת הייעוד המשותף, שותפות הגורל, והלהט ללכת יחד את המסע הציוני, בדרך לחברה של צדק וחסד, שבה בסוד האחדות נמצא, כמאמר הרב קוק, את הרוממות.
ניר ינובסקי הוא פעיל שמאל וסטודנט באוניברסיטת ת"א, החבר בפורום אשכול, החותר לשיח בונה ומצמיח בין החברה החילונית והדתית בישראל.