גבעת החומוסים סובלת מבעיה חמורה של עודף-רוחניות. אני לא יודע מה גרם לזה, אבל לפעמים אתה יכול להיכנס לבית הכנסת ולמצוא את עצמך מוקף מתנדנדים-בעוצמה, מזוקנים-להפליא, בעלי כיפות ענק שקיצרו בוודאי את חייהן של כמה וכמה עיזים טובות, עטופי טליתות מבעיתות בגודלן שצליפת כל אחת מפתילותיהן כצליפת לוויתן המכה באוקיינוס בזנבו. והעיניים, הו העיניים. עצומות בחוזקה שגורמת לך להאמין שיש מדריך כושר של גבות, או בוהות בכמיהה מלאת כיסופים אל המרחב העצום שבין האף הסמוך אל ארון הקודש.
אתה נכנס אל התפילה, ולא משנה באיזה שלב היא, תמיד יש בה עומס רגשי, עשרות טונות. ציבור המתפללים מתחנן בכמיהה, בשירה לירית חרישית הבוקעת ופורצת את עמקי הנשמה ב"לכה דודי", מזנק לגובה במחיאות כפיים ודפיקות על השולחן ב"מזמור לדוד", מתמקד בריכוז אנליטי, גביני העיניים מכווצים במדיטציה חסידית, והשפתיים ממלמלות חרש את "ויכולו השמיים".
אין קריאת עלוני שבת נינוחה ב"מאחורה", ובטח שאין פטפוט חרישי עסיסי, שגבאים מוכנים להשליך עצמם אל כבשן האש כדי למנוע אותו. לפעמים אתה פשוט מתגעגע לתפילת ערב שבת פשוטה, מזרוחניקית, עם שפמים מכל עבר ודיבורים על הבן של יוסקה שגומר עכשיו תואר שלישי במינהל עסקים והקרייזלר החדשה של פרומר, שיודעת לחשב בכל רגע נתון כמה ליטר דלק היא זוללת. פה הבן של יוסקה עשה חלאקה במירון, והסובארו הישנה של פרומר הלכה לתיקון אצל אחמד מהכפר, שעושה החלפת ראש מנוע בחצי מחיר.
לא מזמן הגיע לכאן אחד חדש, שמואל ירושלים. כמנהגם של חדשים, נגנב ירושלים לגמרי מתפילת השבת, והבין בהארה פתאומית שזה התיקון שלו בעולם. מיד חבש על ראשו כיפת "נ נח" גדולה, עטף את פניו בזקן עבות והקפיד להיות בראש המתפללים: חזן, קורא בתורה, וכשהתפקידים הללו היו תפוסים - קואצר רוחני ממקומו שעל יד ארון הקודש. עקבתי אחריו מהספסל האחורי המרופט. מהניסיון המועט שלי בגבעת החומוסים ידעתי שזה לא הולך להיגמר טוב.
ירושלים התכוון והשתגב, ובתפילת מוסף של ראש השנה, באמצע "כתר", הוא התנדנד והתקדש כל כך עד שנשמע "פוף" חרישי, ושמואל ירושלים נעלם לעיני כל הקהל המשתאה. מאז קצת יותר נזהרים אצלנו, אבל עדיין, לדעתי, לא מספיק.
הנושא הזה מזכיר לי עוד נושא קרוב: המקור לשמה של גבעת החומוסים. כשהגענו הנה, באותן שנים קסומות, נדמה היה לנו שמתוך שמה של "גבעת החומוסים" עולה הד לאותה ישראליות ישנה וטובה, המנגבת חלקת פיתה מעל קערת חומוס עסיסית, מתובלת בשמן זית, זעתר ומעט שומשום. הד לצחוקים של "גבעת חלפון אינה עונה", של סרטי בורקס דלוחים וישראלים כל כך. אלא שאותו הד קלוש לא היה ולא נברא. ובפורים הראשון שחגגנו על הגבעה, התוודענו בדרך הקשה לפשר שמה של הגבעה.
שחר נכלולי האיר את גבעת החומוסים בבוקר פורים. רוב רובם של גברי הגבעה היו שרועים במיטותיהם, מעולפים לאחר לילה ארוך בחברת בקבוקי יין גרועים ורבים מדי. כשקרני השמש הראשונות צחקקו מבעד לחלוננו, זינקנו מן המיטה החמימה אל מטבח הקרוואן הקפוא, והתחלנו לארגן את משלוחי המנות. זו הייתה השנה הראשונה שלנו במרקם החברתי של גבעת החומוסים, ועל כן השקענו את מיטב כספנו בשוקולדים שנמסים רק מלהסתכל עליהם, סוכריות קופצות ראש ושלל חטיפים מרגשים שטרם נודעו מעבר לקו הירוק. ידענו שהשכנים החדשים ידעו להעריך את ההשקעה. כשסיימנו את האריזה וקשירות הצלופן המסובכות, העמסנו הכול על האוטו ויצאנו לסיבוב בגבעה. לא היה לנו מושג מה מצפה לנו.
הזוג הראשון שעל דלתם דפקנו פתחו לנו את הדלת וחיוך על פניהם, שנמוג לאיטו ברגע שזיהו את משלוח המנות שהבאנו. "מה-זה-הבאתם-לנו?", שאלה האישה בחביבות מוגזמת ומיששה את מצבור הרעלים שבאמצעותו ניסינו למחות את זכרם, ועוד בפורים. "זה שוקולד חרובים, נכון מאמי?", פנתה לבעלה. הבטתי באשתי. היא שלחה אלי מבט מבוהל. הבטחתי לה בלי מילים שנעבור את זה ביחד. או שלא נעבור את זה, ביחד. האישה אמרה "מתוק מצידכם, אבל אנחנו לא כל כך אוכלים קמח מלא וסוכר לבן ושוקולד חלב וצבעי מאכל... זה קצת יעשה אותנו מאוד-מאוד חולים...".
החוורנו והיינו כצבעו של הרקיע לאחר שואה אטומית. "אבל חכו רגע", התעשתה האורגנית, "יש לנו גם משלוח בשבילכם". השתרר שקט. האישה בעטה קלות בבעלה, וזה פנה למטבח האורגני שענפי במבוק התנדנדו בתוכו כבאפריקה המשוונית, ומיד הביא משם פצצת בריאות קטלנית: לחמנייה כהה, "עשויה חיטה מלאה טרום נבוטה, עם כוסמת, סובין, שיבולת שועל, שיפון, חמציץ - נחלים שדוף...". "אוקי", קטענו אותו, "תודה באמת". "וזה", המשיכה האישה והצביעה על התבליל החומחום, "תחמיץ חומוסים שגדלו באדמה אורגנית נקייה מרעלים, הושקו במים ממוחזרים ופרחו יפה לאור החמה, ששום מבנה בטון אכזרי לא האפיל על קרניה הטובות והמחממות, המבריאות נפש עייפה ומלטפות את הגוף העייף... אני וידידאל כתשנו יחד את הגרגרים והוספנו תבלינים מן הגינה", שקעה בנוסטלגיה והביטה בבעלה בעיניים מצועפות. חייכו הזוג זה לזו באהבה עמוקה ללא סוף, מלמלו חרש מלמולים שכאלו, ואנחנו לקחנו בחרדת קודש את החומוס ואת הלחמנייה, ופנינו אל מסע הייסורים שלנו, מבינים מרגע לרגע מה גודל הטעות שעשינו בהביאנו את כל רעלי האנושות המודרנית אל גבעת החומוסים התמימה שלא חטאה.
בסופו של הפורים ערכנו סיכום של המצב. השוקולדים האכזריים, הסוכריות הרעילות והקמח הלבן תמו ולא נותר לנו עוד דבר מלבד עשרות לחמניות מלאות מידי, שגרגירי נבטוטים כלשהם הידרדרו מפסגותיהן מפעם לפעם, ולפחות עשרה קילו חומוס תוצרת בית שנכתש במהלומות אוהבות ותובל ביד רוגשת. מיואשים השתרענו על הספה ועיכלנו אט אט את העובדה שהצלחנו לשרוף את מירב הקשרים האנושיים על גבעת החומוסים.