"מלחמות הרחם" מגויסות בדרך כלל לטובת מאבקים לאומיים ואידיאולוגיות. לא פעם לאומניים משני הצדדים מזרזים את הנקבות להוליד, ולהוליד הרבה, כי רק בדמוגרפיה ננצח.
אני קוראת עכשיו לגייס את הרחם לטובת מאבק חברתי: בנות ישראל הצנועות והחסודות אני קוראת לכן להפסיק לטבול במקווה (מרד ליזסטרטה) עד שהצנועות והחסודות האמיתיות - הבלניות, יקבלו את משכורתן (מעט הפרוטות הנקראות "משכורת"), כי לידיעתכן כבר חמישה חודשים שהבלניות לא מקבלות שכר.
אין מילים להכביר על עבודת קודש שעושות הבלניות - מעריבות ומשקימות בחול ובמועד בשבת ובערב חג, כשאין מצב ואין מקום על מפת הארץ בו אישה לא תמצא מקווה ביום טבילתה בו המקווה יהיה פתוח, ותהיה שם איזו צדיקה שתקבל אותה במאור פנים, כדי שחס וחלילה לא תפסיד אישה את יום הטבילה.
על שביתת בלניות או סגירת המקווה אין בכלל על מה לדבר, ואם כך אנו, הנשים הנזקקות לשרותיהן, עלינו מוטלת החובה לבוא לעזרתן.
מעבר לכל הנאמר על טבילת נשים במקווה, אי אפשר להתכחש לרגע האינטימי בו ניצבת האישה לבדה מול הבלנית. הרגע הזה הוא גם רגע של הדדיות. גם אנחנו מישירות מבט לעומדת מולנו, והעומדת מולנו היא אישה ואינה רק פונקציה לצרכנו, היא אישה עם בית ומשפחה וילדים. רגע זה אמור להוליד את האחריות שאנו עשויים לחוש כלפיה. אין אישה הטובלת קבוע שאינה מכירה את הבלנית השכונתית, שאין לה העדפה לבלנית זו או אחרת. אין אישה שאינה יוצאת עם חיוך למשמע מילות הברכה החמות, המלוות את סיום הטבילה.
איך אפשר להמשיך ללכת לטבול במקווה, כאילו כלום לא קרה? לעבור ליד הקופה שהן הציבו בכניסה על מנת שמי שיכולה תיתן קצת יותר, כדי שיהיה להן מניין להביא גם משכורת הביתה, ולא רק לגבות את התשלום למועצה הדתית?
אכן בשרנו ממש מכיר אותן, ואי אפשר להמשיך לטבול להסתכל להן בעיניים וסתם כך לחזור הביתה. פעם בחודש, 12 חודשים בשנה, אנו הולכות למקווה והמפגש הוא לא רק בינינו לבין בוראנו יש שם גם אישה, ועכשיו אישה זו זקוקה לנו.
בואו נשדד מערכות, נטריף את מי שמחכים בקוצר רוח ליום הטבילה, לאלו שהם הרוב המוחלט במועצות הדתיות במשרד האוצר, משרד הדתות, בממשלה בכנסת. למנהיגים, לרבנים. איפה הרבנים?
אז מנסים לעזור פה ושם, ובפורים האחרון התארגנה יוזמה בירושלים לאסוף מתנות לאביונים לבלניות, אבל למה הן זקוקות לצדקה?!, הרי הן עובדות!
אז בואו נעצור - לא טובלים, הרי בינינו אנחנו לא נמות מזה.
אני יודעת זה לא יפה, נשים פמיניסטיות לא עושות את זה, כי הרי אנחנו לא אובייקט מיני. ובכל זאת יש לנו יתרון - אנחנו יכולות, והם לא. יש לנו כוח עד שאלו האוחזים בכסף בתקציב בשלטון, ירגישו את העוול הנורא.
לא נטבול עוד עם שרץ ביד!
ה"כככשששרר" שאנו שומעות מיד כשהראש צף בחזרה מעל המים, לא יהיה באמת "כשר" כל עוד אלו המשמיעות אותו חוזרות ערב ערב ללא פת בסלן.
יאללה! מאבק של נשים למען נשים, ובמחשבה שנייה אולי זה טוב לעוד כמה נושאים.
עו"ד בתיה כהנא-דרור, היא חברת "קולך".