בבחירות האלו צריך להכריע. כאן אמור לבוא סימן קריאה. אני מעדיף לשים סימן שאלה. איילת שקד זועקת 'צאו מאשליית האחדות. זה או ימין או שמאל'. בנט מבטיח - זה או הבלוק או בחירות רביעיות. את מי אנחנו מחפשים להכריע, להשתיק ולסלק? את השכנים בדלת ממול? את החברים במשרד? את החבר'ה מהמילואים? השנאה, הביזוי והשיסוי השתלטו עלינו וזה נכון לכל המפלגות. לכל אחת הייתה את המודעה ההיא שלא הייתה צריכה להיות, את משפט המחץ שהיה אמור להשכיב את ה'אויב', אבל רק חשף את עוצמת השנאה הלא מוצדקת שהתפתחה בנו.
ובכל זאת, צריך לבחור. הבחירות השלישיות מתרחשות לא בגלל עימות אידאולוגי חריף שהרי כחול לבן והליכוד (ואפילו 'ימינה' לתקופה קצרה) התחרו ביניהם על סופרלטיבים לתוכנית טראמפ, וגם לא בין שתי תפיסות כלכליות סותרות – לא השתכנעתי שצביקה האוזר הוא סוציאליסט במחתרת, ומצד שני גם הרב רפי לא נראה לי כתאום של מילטון פרידמן. בהעדר שאלות חיצוניות גדולות וחשובות, הבחירות הם עלינו, על החברה הישראלית, על היכולת להמשיך לקיים מדינה שאפשר לחיות בה בלי לשנוא, לפחד מהזולת, ולחשוש שאוטוטו הלכה המדינה.
אני מציע כאן מדד שהוא מאד לא מקובל בקרב קמפיינרים חדי מסרים, בהירי מחשבה וכאלו שלא רואים את הלבן בעיניים. מדד הגמגום. איזו מפלגה מציעה חוסר בהירות רעיונית, האם יש במפלגה קולות שונים ואפילו סותרים, עד כמה המסרים של המפלגה לא בהירים, לא חדים, ולא מחודדים. עד כמה זו מפלגה שאנשיה (ויועציה) הם כאלו שמועדים מידי פעם, לא חושבים שכל החכמה מונחת אצלם, וגם אפילו מגמגמים. מנהיגים שאני לא צריך להעריץ אותם וגם לא לשנוא אותם. מנהיגים כבני אדם.
זו לא אמירה בשבח חוסר העשייה, אלא זו הבנה מפוכחת שהביטחון המוחלט בצדקת הדרך יביא אותנו אל התהום. אי אפשר לקיים חברה על ידי הכרעת הצד השני בנוק-אאוט. בזירת האגרוף זה מצטלם יפה, בחיים האמיתיים זה נגמר רע. להצביע לגוש הימין כדי להכריע פירושו בנקודת הזמן הזו להכריע את הצד השני ולרמוס אותו. זו ההבטחה של איילת שקד שזועקת 'צאו מאשליית האחדות'. עבורי אחדות זו דרך חיים. נכון, יש קווים אדומים, אך הם שמורים למקרי קיצון של 'הבא להרגך'. חילי טרופר, יועז הנדל ואפילו בני גנץ אינם אויבים, והם טובים ומוכשרים כמו הרבה אנשים אחרים במפלגות אחרות. היתרון שלהם הוא בכך שהם מגמגמים. מידי פעם נפלטת להם בלחץ הקמפיין אמירה לא ראויה או מודעה פוגענית; קורה לכולנו, במיוחד בימי שישי כשהבית הפוך, הילדים בסמארטפון והמרק גולש. ואז בדיוק כמונו הם מתקנים, מתנצלים וגם, מגמגמים. בזכות הגמגום הם יכולים לשבת עם כולם, ובעיקר לשמוע את כולם.
אם תיזכרו בוויכוחים עם הבן דוד החרדי או עם האחיין שהלך לישיבות הקו, תגלו שבעצם גם אתכם – אותנו, את הציונות הדתית תמיד האשימו בגמגום. אתם וודאי זוכרים את החרדי שהסביר שאין כזה דבר 'תורה ועבודה' יש רק 'תורה'. 'יש דברים שלא מתפשרים עליהם' שמענו מהאחיין שלנו, ואז מסתבר שרשימת הדברים שאי אפשר להתפשר עליה מכילה את כל הדברים שבעולם.
כאשר ימינה מאמצת קו בדלני שדוחה כל אפשרות לאחדות, ובמקום זה מתחייבת לאדם שאומנותו היא חידוד ההבדלים בין 'אנחנו' ל'הם', היא מפסיקה להיות ציונית-דתית, בדיוק כפי שאמר זאב אלקין - יותר לא נהיה המקף המחבר. אבל בלי מקפים מחברים אנחנו, והפעם מדובר על החברה הישראלית כולה, פשוט לא נהיה. כאן אמורה לבוא פואנטה, שורת מחץ שמסבירה למה ציוני דתי, חייב, אבל ממש חייב, להצביע כחול לבן. מצטער, אין לי כזאת. הצבעה לכחול לבן היא לא הצבעה עבור פואנטה מהממת. היא הצבעה עבור המשך הגמגום המשותף לכולנו.