יש כיום אמנות שנקראת עיצוב אלבומים. זה חלק מההכנות לבת מצווה, ולכן אתה לא כל כך מכיר את זה. גם אנחנו לא למדנו את זה, ובכל זאת מרגע שנהיינו הורים אנחנו חושבים גם על העיצוב הזה. לא על הניירות הצבעוניים והתחרות הגזורות, אלא על איך לעצב לכם זיכרונות, כמו תמונות באלבום, שתוכלו לדפדף בהם לפעמים ולקבל מהם כוחות של תמיכה, ביטחון, אהבה, אמון וקבלה, אמת ושמחה ויופי. כוחות שיתנו לכם עוצמה לפרוש כנפיים ולעוף ליעדים, משימות ואתגרים.
באלבום שאנו חולמים עליו יש הרבה תמונות משפחתיות פשוטות. תמונות של חיבוק ואמבטיה ושטיפת כלים, גם לוח תורנויות, וארוחת ערב שמחה ומבולגנת, והכנת עוגה. ויש בו תמונות של התרגשות, של צעדים ראשונים ואמא שמוחאת כפים, ומסיבות, ותפקיד ראשי בהצגה, והנחת התפילין הראשונה.
תמונות שלך ושלנו יחד - כי ככה זה משפחה.
ויש גם תמונות שלך לבד. עם הילקוט של כיתה א', עם חולצת התנועה לפני יציאה למחנה בפעם הראשונה. ואתגרים של תחרות ריצה, חידון וקליעה לסל. והרבה מקום ריקים לעוד תמונות חשובות שיבואו מהישיבה, הבקו"ם, המסלול הצבאי והחתונה.
אוסף יקר של אירועים קסומים, מתוקים ויפים.
אבל באלבום האמיתי, האלבום של החיים, אין רק רגעים כאלה. יש גם רגעים של בכי וצער, של דמעות וכאב, של כישלונות והחמצות. רגעים פחות מצולמים. לו היה מדור כזה באלבום, הייתה מופיעה בו התמונה של הרגע הזה שפתחת את מכתב הסירוב המנומס מהישיבה התיכונית שכל כך רצית להתקבל אליה. תמונה של הבכי שחנק את הגרון ושל הדמעה המבצבצת. תמונה אמרנו, אבל בעצם זה אוסף של תמונות, כמעט סרט, שאני מקווה שכולו, כל האוסף, ייצרב לך בזיכרון. כי מיד אחרי התמונה של פתיחת המכתב, התמונה של הפנים מאוכזבות, אני מקווה שתישמר לך גם התמונה של היד המחבקת שלנו, עומדים מאחוריך, לא כאבלים ונעלבים אלא כמאמינים. ממש כמו מרים אחות משה בין קני הסוף, אנחנו עומדים ומביטים, ומושיטים יד כמו בתיה בת פרעה להזדמנות הבאה.
והתמונות של השיחה במטבח, בשקט, אחרי ההשכבה של הקטנים. תמונה של עיניים מאמינות, מביטות ורואות למרחוק. עיניים שדיברו אמונה. אמונה במסע שריבונו של עולם מעביר אותך בו. אמונה שיש מקום מתאים ומעולה שנועד עבורך בו תפתח את היכולות המיוחדות שלך. מקום בו תרגיש אהוב, רצוי ומקובל, כמו שראוי שתרגיש במקום שתשהה בו כל כך הרבה שעות בשנים הבאות.
והתמונה של השיתוף, כשישבנו אבא אתה ואני צמודים ומגלים את סודות הכישלונות שלנו ואת היכולת לצמוח מהם.
והכי חשובה היא התמונה שבה ישבנו יחד ודפדפנו באלבומים (המעוצבים, מהבר מצוה), יחד נגענו בזיכרונות שחיזקו את ההבנה שאתה אהוב ראוי וטוב, בעל יכולות. והחיוך שעלה אז על פניך היה סימן שחזרת לידיעה העמוקה שהדחיה הזו לא פוסלת את השתייכותך, ואת ערכך, ואת הגודל שלך. היא רק סימון של דרך למקום אחר, למקום שבו תגדל ותתפתח ותביא ברכה לעולם.
שמור בלבך את התמונות האלה.
באהבה,
אמא