הבדידות היא המגפה האנושית המסוכנת ביותר, מ'בראשית' ועד היום הזה:
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים:
לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ
אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. [בראשית ב' י"ח]
הבעיה ברורה, הפתרון נמצא - לכאורה עכשיו צריך רק לממש אותו. אלא שבספר בראשית הסיפור לא כל כך פשוט. בניגוד לדמותו של ריבונו של עולם כפי שעוצבה על ידי הפילוסופים - יודע כל, בספר בראשית הוא לא יודע הכל. הוא מחפש, מנסה, טועה, מתנחם על הבחירה אשר עשה, מנסה שוב. גם כאן הוא מנסה, עדיין לא יודע מי יתאים להיות ה'עזר כנגדו':
וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה
וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם
וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ
וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם - נֶפֶשׁ חַיָּה -
הוּא שְׁמוֹ.
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה
וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם
וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה
וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. [שם י"ט - כ']
ישנה מחלוקת מרתקת בין רש"י ובין הרמב"ן בפרשנות הפסוקים. לפי רש"י, ישנם שני נושאים נפרדים בפסוקים אלה. הראשון - המשימה אשר הוטלה על האדם לתת שמות לחיות. השני - המשימה שלקח ריבונו של עולם על עצמו, למצוא לאדם עזר כנגדו. אין קשר בין הנושאים, מלבד הצער בלבו של האדם כשראה כי לכל חיה יש בת זוג, ומצוקת הבדידות הובילה אותו לבקש מריבונו של עולם שימלא את המשימה שלו - למצוא לו עזר כנגדו.
על פי הרמב"ן, שני הנושאים שזורים זה בזה. קריאת השם היא החקירה אחר מהות החיה והבירור האם היא מתאימה להיות עזר לאדם. בלשונו של הרמב"ן:
קריאת השם היא חלק מתהליך ההכרה, חלק מחיפוש העזר הראוי.
גם אם קריאת השם היא יצירה [מוסכמות] ולא חלק מהטבע, היא חלק מתהליך ההכרה והבירור הכולל את השאלה - מי ראוי להיות עזר לאדם.
בין שתי הדרכים - דרכו של רש"י ודרכו של הרמב"ן, אני בוחר ללכת בדרכו של הרמב"ן. קריאת השם קדמה לאי המציאה, היא חלק מתהליך ההכרה. על פי קריאה זו, כך הם הדברים גם במציאת העזר:
וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן
וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו
וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.
וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם
לְאִשָּׁה
וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.
וַיֹּאמֶר הָאָדָם:
'זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה
כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת'. [בראשית ב' כ"א - כ"ג]
התהליך לא הושלם, עד לקריאת השם.
ההלכה מתייחסת ל'שם' ביחס מיוחד, רחוק מלהיות מובן מאליו:
ההלכה מורה על שבעה שמות הכלולים בקבוצה הזאת, מבחינה בין אותיות הקודמות לשם שאינן חלק ממנו - 'לה' ' - לעוקבות שהן חלק ממנו - 'אלוהיך'. עד כדי כך מגיע היחס המיוחד ל'שם', גם במופעיו יוצאי הדופן:
זהו עולם ותרבות, הנותן מקום ומעמד מיוחד לשם, למילה, לשפה.
זלדה, בשיר שהפך לחלק מהקנון הישראלי, מורה עד כמה ה'שם' טעון. הוא איננו מילה סתמית המסמנת את המסומן. כל 'שם' של אדם כולל את אשר נתן לו אלוהים, ונתנו לו אביו ואמו, וקומתו ואופן חיוכו, והאריג, וההרים, והכתלים, והמזלות, והשכנים, והחטאים, והכמיהה, והשונאים, והאהבה, והחגים, והמלאכה, ותקופות השנה, והעיוורון, והים ו... מותו. על כך הרבה פנים ורבדים ב'שם'.
גבריאל גרסיה מרקס בספרו המופתי 'מאה שנים של בדידות', מספר על מגפה שפקדה את העיר. היא התחילה בכך שהאנשים איבדו את היכולת לישון [בניגוד לאדם שהופלה עליו תרדמה], והתדרדרה לכך שהאנשים התחילו לשכוח את השמות של הדברים:
השם הוא אבי השפה, אבי השליטה במציאות והיכולת להתמצא בה. השפה חייבת לשמור על קשר עם המציאות, אחרת היא הופכת למציאות סגורה ומנותקת מהחיים. אבל אם נשמר החיבור, היא התנאי ההכרחי לחיים, לאבחנות בין מרכיביהם והעצמים השונים מהם היא מרוכבת. השפה והדיבור הם הכלים לתקשורת, לאהבה, הם התרופה היחידה למגפת הבדידות.