כולם מדברים עכשיו על הסדרה צ'רנוביל, אבל אני חי אותה. בעצם יותר נכון, מת. אבא שלי נפטר מסרטן ראות שנגרם כתוצאה מהקרינה. הייתי אז תינוק קטן. אני לא זוכר אותו או את צ'רנוביל, וכמו שהאיזור הנגוע עדיין אסור בכניסה, גם אני שמרתי את הדבר הזה עמוק בלב, נעול ומוגן. בכל זאת, למה לחטט בפצע שהגליד מלמעלה אבל עמוק בפנים שותת?
26 באפריל 1986, בשעה 01:23:45 בלילה, הכור הגרעיני בצ'רנוביל שמייצר חשמל לחצי מאוקראינה, מבצע ניסוי כושל בכור מס' 4. הכור, שנועד לעבוד בהספק של 3,200 וואט, מגיע ליותר מ 33,000. "מה עלותם של השקרים?" שואלים בהתחלת ובסוף הסדרה. ובכן, פיצוץ גרעיני ששווה לפי 500 מהפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסאקי ביחד- ויוצרים את האסון האקולוגי הגדול ביותר של המאה ה- 20. תחשבו על 3 טריליון כדורים שעפים באוויר וחודרים כל דבר בדרכם- מתכת, בטון, בשר. חלק מהם לא יפסיקו לירות במשך 50 אלף שנים. אין מספרים מוחלטים על היקף הנספים, הסובייטים טוענים רשמית שנהרגו 31 איש, השכל הישר ומדענים מצביעים יותר לכיוון ה- 80,000, לא כולל את מאות אלפי הנפגעים העקיפים עם המומים הקשים, ואת הזיהום הרדיואקטיבי של הסביבה ברדיוס של 2,600 קמ"ר. יותר מ 300,000 איש פונו מבתיהם. מספר כפול מהם אולץ לעבוד בכפייה בשטח ההסגר. בחלק מהמקומות לא ניתן יהיה לגור גם בעוד אלפי דורות, חיות הבר והמשק נולדים עם מוטציות מזוויעות ומושמדות על מנת למנוע התפשטות קרינה, והפירות שצומחים שם נראים כאילו הגדילו אותם, ולא בשקל תשעים. נרשמה עלייה חדה בשיעורי תחלואה בסרטן, בעיקר בקרב ילדים. עד היום הקרינה שם מסוכנת ברמה שאסור לשהות יותר מ 10 דקות בחוץ, אחרת תוחלת החיים שלך תתקצר בחצי. 2 צלמים נכנסו מוגנים מכף רגל ועד ראש לפני כשנה לצלם את "רגל הפיל"- פסולת גרעינית שהותכה בפיצוץ, ונחשבת כיום למקום המסוכן בעולם. הם מתו לאחר שבוע בייסורים קשים, וגם התמונות נשרפו בחלקן. רוב מי שטיפל בכור לאחר התאונה- לא שרד. הכאב בלתי יתואר. הקרינה מפרקת תא תא בגוף, מהעור ועד לכלי הדם שנרקבים בעודם בחיים. חלקם מתו תוך 3 ימים עד שבועות, ואחרים לא הגיעו אפילו לגיל 40. כמו אבא שלי.
מעולם לא התעניינתי במה שקרה שם. כל פעם שאמא הייתה מתחילה לדבר על זה, החלפתי נושא. לא רציתי לפתוח תיבת פנדורה שאין לי מושג איך היא תיגמר. ידעתי שאבא נפטר, שזה היה קשור לקרינה מצ'רנוביל, אבל לא באמת ידעתי מה קרה, או איך. אפילו איפה הוא קבור אין לי מושג. כשהסדרה עלתה, לקח לי זמן לאזור אומץ ולראות אותה. מאז הספקתי לעבור עליה 3 פעמים, ואת הפרק האחרון לפחות 8, בזמן שאמא הייתה תקועה על הפרק הראשון כמעט שבועיים, רואה בכל פעם עוד קצת ומפסיקה. לא בשל חוסר זמן, אלא בשל חוסר רצון. מי שנולד שם לא אוהב לראות ולחזור לרגעים הטראומטיים של אז. כמעט אף רוסי שאני מכיר לא רוצה לצפות בצ'רנוביל, קצת כמו ניצולי שואה שלא רואים סרטים על אושוויץ. אבל במוצ"ש אחד היא ישבה לראות את הכל במכה, והתקשרה אליי יום אחרי. אמרה שרואים שאמריקאים עשו אותה, והסדרה בכלל לא משקפת את המציאות. שאלתי למה, הרי הכל כ"כ מושקע וירדו לפרטים הכי קטנים, סצנות שמתארות אחד לאחד, ואפילו לא חסכו בתמונות זוועה. אולי זה מה שהפריע לה? "נכון", היא אמרה, "יש קטעים קשים ובשר חרוך, אבל זה אפילו לא מתקרב לכמה נורא היה שם באמת."
בשבת פתחנו איתה את "הנורא באמת". טעמים מתכתיים בפה, קושי בנשימה, שכן שנפלו לו כל השיניים תוך שבוע, גשם רדיואקטיבי שצובע את היערות בסגול, ותמיד כשהגיעו המשאיות ששטפו את הרחוב במים היא ידעה שהיה עוד שחרור של קרינה לאוויר. הילדים נשלחו לקייטנת אינפוזיות בקיץ. אנשים נפטרו כדבר שבשגרה, הסרטן אכל בכל בית. הנספים נקברו בארונות עץ וכוסו בשכבת מלט עבה, כי אפילו הגופה פלטה קרינה. מסתבר שאמא נכנסה להיריון יחד עם עוד חברה טובה, והם תיכננו שנגדל ביחד כחברים. הילד נולד ללא גפיים. אמא נמנעה מלאכול ולשתות שם באופן סדיר, וחיפשה את הירקות עם התולעים, שהוכיחו שהוא נקי. בשל התזונה הירודה, היא הייתה נותנת אותי למינקת בריאה, שנתנה לי לינוק חלב אם. הממשל לא פינה את האנשים בזמן, לא הזהיר- להיפך. השלטון הסובייטי המושחת והרקוב עוד הוציא תושבים למצעד ה- 1 במאי, להראות לעולם שהכל בסדר, בעוד שהם נושמים אפר רדיואקטיבי. זה אותו שלטון שבאמצעות השקרים שלו בנה כורים גרעיניים כפצצות מתקתקות, ואותו הפיצוץ גם גרם לקריסה שלו עצמו בתחילת שנות ה- 90.
אני נולדתי שנה אחרי, ביולי 1987, בקישינב. באותה עת שבה נפתח כמה קילומטרים משם משפט הראווה בצ'רנוביל, בו האשימו את הש.ג. אבל לא עשו כלום בשביל לתקן את התקלה הקטלנית ב 16 הכורים הנוספים שעוד פעלו אז. אבא שלי, שהיה גם ליקווידטור- אחד ממפרקי צ'רנוביל, שסייעו באסון למרות רמת הקרינה המייננת והמסוכנת- מת כשהייתי בן 6 חודשים. אין לי זכרונות ממנו, חוץ משם וכמה תמונות בשחור לבן דהויות, בין הבודדות ששרדו את העלייה לארץ. אסור היה אז להוציא משם כלום, אז גם התמונות עלו באש בחצר יחד עם הזכרונות. אבל מסתבר שצ'רנוביל קיימת בי. בראש, בתודעה, בדמות האב שחסרה, ומי יודע, אולי גם בגוף. הקרינה חודרת כל דבר, גם רחם.
אמא שלי אוהבת לספר שכשעלינו לארץ בחנוכה, בכל ההמולה בנתב"ג, מישהו החליף לי את הסביבון שהיה כתוב עליו נס גדול היה שם, לנס גדול היה פה. ואחרי שכל זה מתברר, אולי היה צריך להשאיר את הסביבון המקורי ולברך עם זה הגומל.
פורסם השבת בעלון מצב הרוח