מדוע חיילים שנהרגים זוכים לתהילת עולם ואילו אזרחים שנהרגים באותה סיטואציה ממש נדחקים לשורות האחוריות של היכל התהילה?
במובנים מסויימים חייל שנהרג זו "הצלחה". מותו ההירואי מעיד כאלף עדים על מסירות הנפש שלו, על המחיר הכבד ששילם למען עמו ומולדתו. לוחם שנהרג מפגיעת פצמ"ר בגבול עזה - הביא לקצה את משימת ההגנה שלו גם כשזה עלה לו בחייו. הוא יצא מעצמו, מאנוכיותו, מאוגיאיזם צר והיישיר את מבטו אל הכלל, אל העם. החברה מכירה ומוקירה עמוקות את הקרבתו ו"מתגמלת" אותו בתהילה שהוא ראוי לה.
אך הרג אזרח מפצמ"ר בגבול עזה הוא "כישלון". הצבא האהוב והמדינה היקרה שלנו כשלו בהגנה עליו ולא סיפקו את הבטחון הראוי לו.
כשאזרח נהרג יש תחושת חמיצות, פספוס, כישלון הגנתי, אי הנוחות הזו משפיעה בוודאי על השיח החברתי אודות מותו.
חז"ל לא קיבלו את המשוואה הזו וקבעו כי "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" דהיינו יהודי שנרצח בשל יהדותו זוכה למעמד מיוחד. אדם ששם ישראל מתנוסס מעליו, במובנים רבים, הוא לוחם, הוא גאה בזהותו ולא מטשטש אותה ובזה הוא מחזק את הזהות היהודית הקולקטיבית. מותו כמוהו כמותו של לוחם המסתער בקרב, יהדותו וישראליותו הגאה הם שקיפחו את חייו ואף זו הקרבה למען הכלל הראויה לתהילה.