מול המילים הצבעוניות בפרסומת לאחת מהישיבות התיכוניות שזעקו השבת באופן חצי פרובוקטיבי "דרוש גאון", והמשיכו ופירטו את דרישתם לתלמיד כליל המעלות, התחוור לי שוב כמה אנחנו (כחברה) זקוקים כל כך לישיבה רגילה. ממש ממש רגילה, כזו שמקבלת אליה את כל התלמידים ויודעת לתת להם מענה חינוכי וערכי כל אחד לפי צרכיו.
במידה מסויימת, אני מעריכה את הישיבה המפרסמת ששמה בריש גלי ובאופן סמי פרובקטיבי ומכוון, את מה ששאר הישיבות התיכוניות האליטיסטיות לא אומרות אבל מיישמות היטב.
כשישיבה "יוקרתית" ששמה יצא למרחוק בעיקר בגלל התהליך הנפשי- חסידי-אישי שלה, פסלה את הבן שלי עוד לפני ראיון או מפגש, כי הממוצע שלו היה פחות מ-90 (בערך 87 אם אתם מתעקשים) הבנתי שיש פה עולם עקום שמצריך שינוי.
אומרים שהבעיה היא שלנו - ההורים, ושמי שמתעקש על מוסדות אליטיסטים שלא יתפלא שהסינון מופעל על ילדיו. אלא שקשה לשנות ביומיים מגמה של הליכה למקומות פנימיתיים ונטייה של ילדים-מורים-הורים, להעדיף דווקא מקומות מבוקשים ובאופן כללי להמשיך מתוך אנרציה את התהליך המתיש של ראיונות, התמיינות ואכזבות. בחלק מהמועצות גם לא קיים מוסד המשך מובהק שמקבל את כולם או שישנו מוסד כזה אך הוא נחשב חלש באופן מובהק- ביצה ותרנגולת שמצריכה שינוי מערכתי- חברתי מתמשך. יכולה להעיד על עצמי שלא הייתי "שם" במקום השואף דווקא לאיזה מקום מובחר ועדיין התהליכים שחוויתי עם ילדי הותירו בי ובהם צלקות.
אני לקראת הפעם השלישית שלי במערבולת הזו ובלב כבד. מכוונת את הילד המוכשר והלא קונבנציונלי שלי להכי קונבנציונלי שיש. לא צריכה ישיבה שמחפשת גאונים ומושלמים שתפסול אותו על קטנות, אלא פשוט מורים טובים שידעו לזהות את הטוב בכל תלמיד ולהצמיח אותו. לא רוצה דחייה ואכזבות שאולי יצמיחו אותו ביום מן הימים וגם לא גאווה או התנשאות, אלא חוויה טבעית ופשוטה של חברת נערים שיש בה מכל הסוגים ומכל סקאלת הציונים
ויש כאלה מקומות ברוך ה', והם הולכים ומתפתחים אבל גם אם באופן אישי יש לי פתרון אני מרגישה שלנו כמגזר יש עוד כברת דרך ללכת בה. אני מייחלת ליום שבו זו תהיה דרך המלך, ישיבה מקומית שבה ממשיכים אוטומטית ללא מבחנים, ושנותנת מענה טוב למגוון ילדים, לצד מקומות ייחודיים שרק מי שממש יוצא דופן או חפץ להתמקצע ולהתמקד (וגם מוכן לספוג סינון ודחיות) הולך אליהם, כן כנראה שגם בנושא הזה יש לנו מה ללמוד מאחינו החילונים, ולא, זה לא סותר שאיפה למצויינות ולמנהיגות, רק דורש כלים מעט שונים. מעבר לכאבי הלב שיחסכו אני בטוחה שמתוך הענווה והאינטגרציה יצמח לנו דור עתיד לא פחות אלא הרבה יותר מוצלח.