כשאני מנסה לסכם את הדברים החדשים שלמדתי במעבר מהיישוב הקטן והמדהים (שאני קוראת לו בית) למעבר לאוקיינוס, לצד השני של העולם - לעיר בוסטון. אני מתעכבת לרגע על השפה, הכבישים, התרבות, ואני חושבת שבאמת למדנו הרבה דברים. אבל הדבר הכי מדהים ומרשים שלמדתי כאן - זה להקשיב.
אתם בטח מתפלאים..הרי כל מי שמכיר אותי חשב גם קודם שאני יודעת להקשיב, והאמת שגם אני חשבתי שידעתי. אפילו שמעתי על זה הרצאות שמלמדות את שפת הגוף והבעות הפנים, ובתור אדם אכפתי שאוהב להכיר אנשים, השתדלתי להקשיב מתוך אכפתיות ועניין. לפני שהגענו לכאן דיברו איתנו על הדעות, התפיסות, והאנשים השונים שנכיר כאן, ובאמת שצדקו.
פגשתי אנשים מרתקים וכל כך ייחודיים ושונים ביניהם: פליט מעזה, רבה קונסרבטיבית, מתמודד לנשיאות בארץ נידחת, רקדנית הודית ועוד.. כששאלו אותנו איך נתמודד בפגישות האלו עם השוני והדעות שלעיתים מנוגדות לחלוטין לשלנו, תכננתי להקשיב ולענות, לייצג ולהתווכח, ולהראות את עמדתי הצודקת. להפתעתי, לימדו אותנו שברוב הפעמים האנשים שנפגוש כבר מגובשים בעמדותיהם, בדיוק כמונו. ושלרוב, הם כבר יודעים מה עמדותינו. בנוסף לכך, מחקרים הוכיחו שדו שיח שמטרתו לשכנע, או ויכוחים, לא רק שלא ישיגו את המטרה, אלא אף יגרמו לכל צד להסתגר בעמדתו יותר ולהיאטם. ייעצו לנו לא להיכנס לוויכוח, לא לבוא כדי לשכנע, אלא פשוט להקשיב ואפילו ללמוד. כששמעתי את זה בפעם הראשונה – לא האמנתי ,אבל החלטתי לנסות.
אחרי 4 חודשים של ניסיונות רציתי לשתף אתכם במסקנות:
קשה מאוד להקשיב, להקשיב באמת. כאשר האדם שמולך אומר את הדעות ההפוכות מהערכים הבסיסים והחשובים לך כל כך, קשה להיות אכפתי, לשבת בשקט ולא לענות.
להקשיב זה לא רק להסתכל בעיניים, להנהן ולהיות בשקט - להקשיב זה באמת להתעניין, להבין את "מאחורי הקלעים", לראות את הסיפור מזווית הראייה של המספר, גם כשקשה לשמוע את דבריו. והכי חשוב: לא במטרה להשתמש בזה נגדו, לא במטרה לענות אחר כך, רק במטרה להקשיב!
כשמקשיבים מגלים דברים חדשים ומפתיעים - גיליתי שאנשים אשר בעבר לא חשבתי שאוכל לשבת איתם באותו שולחן, לאחר שהקשבתי לאמת שלהם, יכולים להתגלות כאנשים הכי מדהימים ולהפוך לחברים טובים ומשמעותיים. גיליתי שגם האנשים המנוגדים לי בדעות, פועלים פעמים רבות מתוך תחושת שליחות ואמת שאני מעריכה, ושההקשבה שלי בעבר רק לעצמי- הסתירה ממני את הדברים המשותפים והניתנים להערכה מצידי.
כשמקשיבים באמת - נוצר אזור רחב משותף של אמון, המאפשר גם לך ברגע המתאים להיות זה שמקשיבים לו. לדוגמה: בשבוע שעבר הזמינו אותי לבית של יהודיה אמריקאית מקסימה ששיתפה אותי בקונפליקט וברגשות לקראת הבחירות בבוסטון. איכשהו עלה הנושא של מדינת ישראל והיא סיפרה בכאב דברים שהיה לי קשה לשמוע. הכרחתי את עצמי להקשיב באמת. להקשיב כשהיא שיתפה על הרגשתה לגבי ישראל כמשתמשת באלימות, על ההרתעות שלה מכיבוש, על הכאב שלה מאפליות שראתה בישראל ועוד. הקשבתי למילים שלה, לכאב שמאחוריהם, לפרטי הסיפור, פשוט הקשבתי. לא אמרתי מילה ולא חשבתי בתוכי על הדעות שלי ועל מה אענה לה. פשוט נתתי לה את כל הבמה. גיליתי שפתאום, בזכות ההקשבה, אני באמת מבינה את הדעה שלה. את אותן מילים ששמעתי בעבר, אני פתאום שומעת אחרת. בזכות ההקשבה הזו, נוצר רגע בהמשך השיחה, בו יכולתי אני לשתף את הרגשותיי ועמדותיי ואף לאחריו נאמר לי שבזכות ההקשבה שלי- היא יכלה באמת לשמוע הפעם גם אותי.
בחינוך ילדים ובייחוד בחינוך מתבגרים, אנחנו הרבה פעמים מקשיבים. אז מדוע שיחות רבות של הקשבה מסתיימות ב"אתם אף פעם לא מקשיבים?" או "תמיד את מבקרת אותי" וכדו'. ניסיתי ויישמתי את כלי ההקשבה גם על ילדיי. היה לא פשוט. אבל היה מדהים. לשמוע את מה שהילד או הנערה משתפים, ופשוט להיות איתו. לשמוע גם את מה שלא בהכרח נראה מתאים בעיניי, ולהמשיך לשבת בשקט ולדמיין את הסיטואציה כולה בלי לחשוב מה עליי להגיב כ-"אמא" וכ-"מחנכת".
בלי לחכות לסוף הדברים ולהוסיף את עמדתי המלומדת, ואת הלקח שלי מניסיון חיי. זה קשה. אנחנו רגילים להיות בעמדת הדובר, המלמד, משמיע הלקח. אגלה לכם סוד: ילדינו מגיל צעיר מאוד (שלוש בטוח, ואהיה אמיצה ואומר שאפילו מגיל שנה וחצי), יודעים לדקלם מה אנחנו אוסרים, מה מתירים, מה אנחנו אוהבים, מה אנו מכבדים, וממה כועסים. קל וחומר המתבגרים בבתינו.
האם אנחנו רוצים שהם ירגישו בנוח לספר ולשתף אותנו גם בקשיים ובטעויות? עם יד על הלב - האם אנחנו היינו רוצים לשתף מישהו כשאנחנו יודעים שמיד בסוף דברינו הוא "רק" יוסיף את הלקח שלו או את המסקנה, והרבה פעמים גם את הביקורת שלו? הרי אנחנו לבד יודעים כשטעינו ומה בעצם אנחנו רוצים.
מישהו שיקשיב לנו! ניסיתי את זה- היה מדהים. נהניתי מההקשבה, ונהניתי מהתובנה שילדיי יודעים לבד מה עשו נכון ומה עליהם לשפר. איך אני יודעת? כשבאמת מקשיבים- שומעים!
לכל הטורים של מיכל
מיכל כרמי - אשת חינוך, מרצת העצמה, מנחת הורים, כתבת חינוך בעלון 471, מנהלת דף הפייסבוק: "שפר באהבה- מיכל כרמי", מורה ואמא לשבעה שובבים ברילוקיישן.