בית הכנסת הומה אדם. בחורים צעירים, מקולחים, מסורקים, לבושים במיטב מחלצותיהם, עומדים צפופים-צפופים, החזן מסלסל בפסוקי קבלת השבת, והוא מרגיש מאוד לא בנח, כך שבוע אחר שבוע.
הם חיים חיים כפולים. מבקשים את קרבתו יתברך, רוצים לעובדו בקדושה, אך נופלים ושוב נופלים, וכי יש מישהו בינינו שאיננו נופל?
הסבל הוא נורא, גם אם החֵברה מכילה. הסבל הפרטי, חיבוטי הנפש, הרצון להקים משפחה נורמטיבית, ממש כמו כולם, מתמוסס מול הקושי להרגיש, לרצות, להתחבר, ויש דרכים לעזור להם לבדוק אפשרות של שינוי. הכול מתוך בחירה, כמובן. אבל יש גם יש אופציה לשינוי שיאפשר חיים אישיים וחיי משפחה שמחים. הטיפול לא מתאים לכולם. אבל גם אם מעט יכולים להרוויח ממנו, דיינו.
נכון, האסכולה השלטת בספרות הרפואית היא שאדם נולד עם נטיות מסוימות המושפעות גם מהסביבה התוך רחמית, אך אין בידינו כלים למדידה מדויקת של השפעה זו. אצל רבים מאנשי המדע שולטת מגמת הדטרמיניזם, קרי - שאין אפשרות לשנות את נטיות הלב והנפש, וכל בדל ניסיון לסייע לאדם שמבקש עזרה בדיוק כזו מוגדר ככפייה, כהתערבות גסה ופטרנליסטית בעולמו הפנימי השלם של האחר. עד כדי כך טעון הנושא, שחלק לא מבוטל מהמטפלים נמנעים לשתף בהצלחות הטיפוליות שלהם, כי זה פשוט לא 'פוליטקלי קורקט' להגדיר זאת כהצלחה. אבל למרות טענותיהם של אנשי טיפול 'נאורים ומורמים מעם', מסתבר שישנם מקרים [אולי לא רבים, אך קיימים], שבהם ניתן גם ניתן להשתנות. כמובן, רק אם הרצון קיים. יש לי מטופלים שהם הם הוכחה לכך. והם מברכים יום יום על המסע שהוביל אותם אל האושר.
אפשר להבין את החשש הטבעי מדיון בתחום שהצנעה יפה לו. ואכן, נטיות הנפש של הפרט אינן עניין לרבים. הרבה אור נוכל להשפיע ביחס מכיל לאלו שסובלים גם בתחום הזה. הם בוודאי שלא אשמים.