לא מזמן ראינו אסף ואני, סרט על פרויקט החלל של ארצות הברית בתחילת דרכו. במרכזו של הסרט המעולה הזה, עומדות שלוש נשים אפרו אמריקאיות המועסקות בנאס"א בתור מהנדסות מחשבים. ככה זה כאשר אין מחשב מתקדם, ומה שהמכשיר שאנחנו אוחזות ביד רוב היום יכול לעשות הוא בגדר מציאות בדיונית עבור אותם ימים. הנשים הללו מבריקות וחכמות, יפות וחריפות שכל, אבל מה? הן אפרו- אמריקאיות, ולכן כל אחת מנווטת את דרכה המקצועית קדימה והלאה למרות המכשולים, ויש מכשולים.
ראינו את הסרט הזה לפחות 6 פעמים (לא נורמלי, אני יודעת) וכל פעם חשבתי לעצמי, איזה כיף שכבר יש מחשבים ואיזה כיף שכבר אין גזענות כלפי כהי עור. מזל שכבר לא מפרידים שחורים ולבנים בתחבורה, ומזל שלא מקציבים להם שירותים נפרדים ואפילו כוסות בצבע שונה. כמה חוסר היגיון יש בכל ההפרדות האלה. ברוך ה', אנחנו לא ארצות הברית של המאה הקודמת ואנחנו לא גזעניים, אולי נחשוב פעמיים אם לקבל את המועמד האתיופי לישיבה, אבל חלילה זה לא גזענות, פשוט צריך לבדוק את הרקע, בכל זאת.. ואיזה מזל שאנחנו לא גזעניים, אולי רק לא נסכים שהבת שלנו תתחתן עם אתיופי, ממש לא בגלל גזענות, מה פתאום?? זה פשוט פערי המנטליות העצומים. מה פתאום בגלל הצבע או המוצא? רק איך זה ייראה בבית כנסת שנביא חתן אתיופי?? ברוך ה' אנחנו לא גזעניים, עברו הימים האלה של הפרדות ותורים נפרדים לשחורים ולבנים. אולי לא נקבל משפחה אתיופית ליישוב, חלילה לא בגלל צבע, אנחנו?? מה פתאום?? פשוט יהיה להם מאוד קשה להשתלב פה וצריך לחשוב על הילדים.. כדאי שיבדקו מקום אחר. איך ירגיש ילד כהה עור יחיד בגן? לטובתם שלא יתקבלו לפה. ברוך ה' אנחנו מאמינים בחופש האדם וחירותו, מאמינים בשוויון הזדמנויות, זה ממש לא הצבע שחוצץ בינינו, זה רק פערי המנטליות והשפה, אולי המבטא, אולי המוצא. גזענות? לא אצלנו.
שחר, הבת המתוקה שלנו בצבע שוקולד מתוק מציירת מקסים, ושמתי לב שבדמויות שהיא מציירת אין כל כך משמעות לצבע העור. היא ציירה ילדה עם פנים סגולות, וילד עם פנים ירוקות, כי בעיניים שלה, העולם הוא צבעוני, ואני לא יודעת אם לספר לה שפעם מזמן מזמן בארץ רחוקה הייתה משמעות לצבע, וקראו לזה גזענות, אבל עכשיו זה כבר איננו והעולם שהיא חיה בו, [[אף פעם לא ישפוט אותה לפי הצבע עור הכהה שלה.
ליצירת קשר ולהזמנת הרצאות ניתן לפנות לתהילה בכתובת המייל: thilamam@gmail.com