בשבוע האחרון לפני החופש וכדי לגוון לתלמידים שלי בכיתה ו' הזמנתי בכל יום סדרה של אבות וסבים וסבתות שיגידו בפני התלמידים את ה'אני מאמין' שלהם לחיים כאשר הם עונים על שאלות כגון:
מהם לדעתם הדברים החשובים להצלחה בחיים ואיזה מסר הם היו רוצים להעביר לתלמידים.
העניין שלא חשבתי על הערך המוסף שקיבלנו מהמפגשים האלו, כאשר יצא שתלמיד שלי שמע בפעם הראשונה לחייו איך שסבא שלו שירת בפלמ"ח ובאמצעות סדרה של מעשי גבורה הגן בגופו ובנפשו על ירושלים.
הסתכלתי על התלמיד הזה שהיה בהלם מוחלט ועם פה פעור ועיניים נוצצות הקשיב לכל סיפורי המלחמה הללו בנוכחות חבריו לכיתה.
לאחר השיחה הוא ניגש לסבא שלו ונתן לו חיבוק חזק ואני נשארתי עם עיניים אדומות מהתרגשות.
כשלחצתי את היד של הסבא להגיד לו תודה רבה, אמר לי בפה רועד:
"שתדע לך שזו הפעם הראשונה שאני מצליח לספר לנכד שלי את הסיפור הזה. כמעט אף פעם לא יוצא לנו לדבר. בכל פעם שהוא מגיע לבית שלי הוא ישר ניגש לטלוויזיה או למחשב ומעבר לכמה מילים עוד לא יצא לי אף פעם להחליף איתו שום מילה. אני כבר זקן ולא יודע עוד כמה זמן נשאר לי. בגללך היוזמה המבורכת הזו, עכשיו אני יודע שלפחות הנכד שלי ידע שלא תמיד סבא שלו היה פנסיונר זקן אלא ביחד עם החברים שלו לחם ושחרר את ירושלים".
ולפעמים אתה מגלה שדברים מתגלגלים הרבה מעבר לעוד רעיון של איך להעסיק את התלמידים רגע לפני החופש.