לפני לא הרבה שנים, בשנותיי בבית הספר היסודי, התארגנו כל הילדים לאסוף קרשים למדורת ל"ג בעומר כבר במוצאי חג הפסח.
כמו בכל מקום, גם אצלנו הייתה תחרות בין שכבות הגיל למי תהיה המדורה הגדולה ביותר, או יותר מדוייק לאיזו קבוצה יהיו הכי הרבה קרשים.
עברו השנים, התפתחה והשתנתה הטכנולוגיה, הרפואה והפסיכולוגיה. אבל בענייני איסוף הקרשים לל"ג בעומר דבר לא השתנה.
במחשבה שנייה, דבר אחד כן השתנה, מעורבות ההורים.
גם היום, כמו פעם, הילדים הולכים ברחוב ואוספים קרשים לרוב. מתחרים קבוצה בקבוצה. מחפשים מקום מסתור לערמות. משכנעים אימהות בכל מיני מילות חנופה והבטחות שווא, שיסכימו להשכין את הקרשים אצלן בגינה. רק שהיום, מאחורי הקלעים או מלפנים, מיד לאחר הפסח, מתחילות גם האימהות להתארגן למדורות הילדים.
הן מארגנות חבורות של ילדים להבטיח מקומו של ילדם בין המקובלים, מארגנות את הבעלים שיאספו איתם קרשים, דואגות לחלק ביניהן את האוכל וכמובן קונות שלל ההפתעות וצ'ופרים למהלך הלילה.
וכל זאת כדי שלילד תהיה חוויה חיובית וטובה מהמדורה.
לכאורה, מה רע?
בתוצאה הסופית, אז וגם היום, יושבים הילדים סביב המדורה שחורים דביקים ומאושרים.
אחרי שרבו עם קבוצה מקבילה שהם גנבו להם את הקרש הכי שווה, אוכלים פיתות מתובלות בחול, שרים ושמחים.
אלא, שהילדים של ימינו מפספסים הזדמנות מצוינת לגלות בעצמם יכולות,כוחות וכישורים נפלאים שילוו אותם בחיים.
כמו היכולת להתארגן,לארגן ולהפיק ערב שלם בכוחות עצמם ובדרך זו ללמוד לגשר,לפשר ולהתפשר.
לפעמים לריב עם חבר ולמצוא את הדרך להתפייס.
לעשות חלוקת תפקידים בין כל החברים ולקחת אחריות מלאה על החלק שלך.
להבין ש-5 חבילות חומוס זה מוגזם ל 10 חברים.
ובשנה הבאה כדאי לדאוג ליותר פיתות ופחות שלוקים שממילא נמסים.
הרי הרבה מחנכים ומטפלים דגולים קוראים לנו ההורים לשבת עם הילדים על השטיח ולייצר הזדמנויות מאולצות שכאלה דרך משחק טאקי או פאזל..והנה בל"ג בעומר, יש לנו הזדמנות אמתית מהחיים.
ודווקא כאן, בלי לשים לב, אנחנו רצים לארגן להם הכל ומפספסים בגדול.
אז אולי השנה נחזיר עטרה ליושנה, ננצל את ההזדמנות וניתן להם לחוות עשייה ולימוד בלי לדאוג לכיף שלהם..נשמח לגלות שהם עושים את זה מצוין בלעדינו!
חוה סנדרס - מדריכה בגישת שפר לחינוך.