יום המשפחה החליף את "יום האם", וזה בסדר. יותר ויותר משפחות מתנהלות כיום באופן שונה מאוד מכפי שהתנהלו סבתותינו. השיתוף בעול הבית, בגידול הילדים ובעול הפרנסה הולך ונעשה שיוויוני. גם המתנגדים מבחינה רעיונית לתיאוריות פמיניסטיות, חיים בפועל במציאות המשתנה הזאת. מעטים עד מאוד הם משקי בית המתקיימים עדיין מהכנסה של אחד מבני הזוג, ולרוב גם האישה מוצאת מרחבי עיסוק שהם הרבה מעבר לפרנסה גרידא.
בעיניי, כאשה מאמינה, השינוי נושא עימו ברכה. ההשגחה היא שגילגלה שינוי כלל עולמי בתקופה קצרה יחסית והביאה להתרחקות מקללת חווה. מעגלי השפעה רחבים נפתחו בפני נשים, ולצד המחירים שיש לדבר, יש לכך רווחים רבים המעשירים את חיינו כפרטים וכחלק ממשפחה וקהילה. לכל החוששים: הניסיון מלמד, שהמשפחות היהודיות ב"ה ברוכות ילדים וערך המשפחה נותר חשוב וראשון בעיני האישה הדתית. בסוף, רבות מאתנו מתמלאות, או חלילה מתרוקנות, ממה שעובר על ילדנו.
דבר אחד מרכזי מפריע לי בחגיגות "יום המשפחה" והוא, החד פעמיות שבחגיגה. הייתי מצפה שהחברה תתגייס לחיזוק ערך המשפחה בצעדים פרקטיים, ולא רק בתרועת חצוצרות: הייתי רוצה לראות תנועה להגמשת שעות העבודה, קיצור ישיבות הנערכות בשעות אחה"צ, יצירת העדפה מתקנת לנשים בגילאים מעל 40, ועוד.
כואב לי לראות איך יום המשפחה הופך להעלאה על נס של משפחות אלטרנטיביות. הייתי רוצה לחיות בסביבה בה אוכל להשמיע בקול ברור וצלול עמדות שמרניות המבקשות לחזק את המבנה המסורתי של המשפחה, מבנה שהוכח כמשרת את טובת הילד (ר' נתונים שקיבץ הרב חיים נבון בספרו "שיעורי בית"). כרגע זה לא בדיוק המצב. כל מי שמעלה טענה שמרנית, ייחשב לחשוך ולאויב ה"נאורות".
ואחרי ככלות הכל, לצד הביקורת, אשמח להתכנס פנימה לחגיגת "יום המשפחה". אצלי "יום המשפחה" המובהק הוא שבת, והוא קורה אחת לשבוע ולא רק פעם בשנה. יום השבת מאפשר התכנסות פנימה ללא הסחים, ללא מחשב, ללא פלאפונים וללא עבודה. מומלץ לכולם. בפורמט הזה אשמח לחגוג את יום המשפחה, גם השנה.
ד"ר לאה ויזל היא דיקנית במכללת אורות ישראל