הרווקות היא רק סימפטום למה שתוקע אותנו באמת

 

לא הצלחתי להבין איך יתכן שבנאדם לא מצליח למצוא, למען השם, אשה, אחת? אחת!

את התשובות לא קיבלתי מחבריי שחלקם שקעו בעולמות התוהו, אובססיות, פציעות נפש

ולא פעם התרחקות מהדברים בהם האמינו ושבירת כלים. ובתווך עמדתי אני, התעקשתי, אולי בגלל העדה ממנה אני בא (סתם מצטט מה עובר לכם בראש לרגע) וניסיתי לחפור באמת בנבכי הנפש מה קורה פה בעצם.

"זה חייב להיות פשוט יותר ממה שזה נראה", הרהרתי בהגיון לוגי שחישבן מתמטית שכל אדם אמור להתחתן. עולם כמנהגו, לא? כל הדורות עשו את זה, מה קרה לנו פתאום בדור הזה שרבים מאיתנו נפלו שדודים תחת עול הרווקות.

 

בבית ספר לקולנוע לימדו אותי שכדי להבין משהו אתה צריך לעשות עליו אמנות. בהתחלה הסתפקתי במועט וכתבתי טור אישי שבועי, עשרות כאלה פירסמתי כאן, בכיפה, ומשלא ארע שינוי משמעותי באורחות הדייטים הכושלים שלי -

החלטתי ללכת על כל הקופה ואחרי שסיימתי את סרט הגמר שלי החלטתי לצאת לדרך ולצלם את הסרט הראשון שלי - "הרווקות", קראתי לו בחיבה וכיוונתי את העדשה עמוק לחדרי הכנות, משם הכל מתחיל אצל כולנו. הרבה לפני שהתכנסנו תחת איצטלות, מנגנוני הגנה ותדמית של משהו כלשהו שרובו, לרוב, הוא לא באמת אנחנו.

 

סרט תיעודי. סיפור אמיתי לגמרי. לא ידעתי לאן הוא יילך וצילמתי ללא הרף. הספויילר (זהירות!) אומר שהתחתנתי בסופו של דבר, אבל הדרך והיצירה הסופית הסבירה לי ולחבריי המון על יחסינו עם הורינו, עם עצמנו. כל מה שתוקע

את כולנו במגוון דרכי החיים, ולאו דווקא בנושא הרווקות כפי שהנחתי - ניבט אליי מהמסך.

 

אחרי כמעט ארבע שנים סגרתי את עדשת המצלמה, התוצאה לפניכם;  סרט תיעודי ממולא רגש וחיוך קל - "רווק עם אלוקים" קראתי לו בחיבה והחלטתי לצאת איתו לקהל הרחב. מוזמנים.