באדיבות
 
...מגילת אסתר היא ספר קלאסי של הגלות היהודית. יש כאן מודל מפליא של המציאות הגלותית על ארעיותה, מצוקותיה וסכנותיה, ושל המנטליות הגלותית, הנקלעת בין שני קטבים: התכחשות עצמית (מרדכי מצווה על אסתר לא להגיד את עמה ומולדתה) וזקיפות קומה (מרדכי מסרב להשתחוות לפני המן). ויש כאן גם מודל של שנאת יהודים לדורותיה, בעצם - המן מנמק את מדיניותו כאחד אנטישמיים המאוחרים. אף התחבולות הנקוטות בידי היהודים הן תחבולות גלותיות מודעות היטב - ובראשונה - שתדלנות. העיקר הוא למצוא אוזן קשבת בחלונות הגבוהים.

 

לצד אווירת הגלות האופפת את המגילה, לדעת רבים, ואולי ביתר דיוק - בניגוד לה, מתרחש בסופה דבר מדהים ממש: היהודים קמים על שונאיהם ועושים בהם שפטים! יהודים יושבי-גולה נוטלים כוח פיזי לידיהם ומנחיתים מהלומה ניצחת על הגויים! דבר כזה לא קרה מעולם בהיסטוריה של גלות ישראל, והוא דבר אוטופי לגמרי: יתרון כוח יהודי בארץ נוכריה הוא סיטואציה אוטופית, שלעולם לא תתממש.

 

הלקח הוא מר ונורא: אין קיום ליהודים בגלותם, בשום גלות, גם לא בצילה של מלכות עשירה ונאורה. לא יעמוד להם שום תיפקוד חיוני בכלכלת המדינה, שום קירבה אל עמדות השלטון, שום השפעה בסירה התרבותית. אפשר שכל כוונת מחברה של המגילה היתה למתוח את המציאות הגלותית עד קצה האבסורד - עד למצב המנוגד לשכל הישר ולניסיון ההיסטורי. כאילו ביקש לומר: רצונכם בחיי גלות? ניחא, אבל דרכה של גלות שהיא מצמיחה במוקדם או במאוחר את המן הרשע, הזומם להשמיד, להרוג ולאבד. כדי שיובטח קיומכם הגלותי בכל הנסיבות, ללא צל של ספק, עליכם להיות חזקים יותר מהמן וכל משרתיו וקלגסיו. ומי פתי ויאמין שזה אפשרי מחוץ לתחום הסדיון והדמיון הספרותי?!

 

מרדכי הוא אמנם רק בן דור רביעי לגולה, אשר הוגלתה עם יכניה מלך יהודה. אבל כל הפרובלמטיקה הטראגית של מאה דורות גלות יהודית כבר צרורה ומקופלת בסיפור זה, גלות על כל טעמיה וסממניה ועל כל בני ליוויתה.

דניאל בן נחום (בית זרע)


תכנים נוספים של מכון שיטים לפורים תוכלו למצוא כאן