"אני אגיד את כל התורה שלי על רגל אחת, כי יש לי רק רגל אחת" כך פתח ח"כ אילן גילאון מסיעת מרצ (שלא מבקר דרך קבע בישיבות , יש לומר) את דבריו באירוע חנוכת מעלית לבעלי מוגבלויות בישיבה התיכונית בפתח תקווה. "את שר התחבורה מזמינים לחנוך כבישים אותי מזמינים לחנוך מעליות ואני שמח בכך" הוא מדבר בכנות שובה לב ובפשטות מפעימה הנדירה לאנשים במעמדו " בילדותי לקיתי בפוליו, שבועיים לפני שהגיע החיסון נלחמתי כדי לחיות. במלחמה הזו איבדתי את רגלי. מה שמחזיק אותי עד היום הוא משפט שאמרה לי אמי כאשר סירבתי לצאת לטיול בן 40 ק"מ היא אמרה לי כמו שיש אנשים שהולכים 80 ק"מ בשני רגליים אתה תלך 40 ק"מ ברגל אחת "
"נגישות היא הציונות החדשה" הוא אומר "כל המנגיש הרי זה משובח". הוא לא מדבר רק על נגישות טכנית וגם לא רק כלפי נכים או בעלי מוגבלויות מוצהרים ("כולם הם בעלי מוגבלות") - "נגישות זו אישיות - להיות נגיש לכל אדם. אני לא סופר אף פוליטיקאי שהטלפון שלו לא מופיע ב144. הוא הרי נבחר להיות משרת ציבור, המלצר של הקהל ששלח אותו, אם הוא לא מופיע שם זה אומר שהוא לא רוצה שייגשו אליו, הוא מועל בתפקידו"
"הישיבה התיכונית בפתח תקווה" מספר הרב שי פירון - ראש הישבה, לאורחיו, במעמד המרגש "מאכלסת בתוכה למעלה ממאה תלמדי חינוך מיוחד לסוגיו השונים, אך החוק במדינת ישראל מוביל לכך שתלמידים בעלי מוגבלויות לא יוכלו ללמוד בבתי ספר "נורמטיביים" שכן כדי שמשרד החינוך יממן מעלית צריך להיות בית ספר שבו אין אפשרות ללמוד בקומה הראשונה - האם נגזר על בעלי מוגבלויות להישאר תמיד בקומה הראשונה כשחבריהם מטפסים כיתה משנה לשנה? כך יוצא שתלמידים נכים מוותרים מראש על האפשרות ללמוד בבית ספר "רגיל" שאינו נגיש להם. את המעלית בישבה התיכונית בנו בכספי פילנתרופים ולא בכספי מדינה. בישיבה שלנו אנו מבקשים לבנות קהילה שבה חיים תלמידים באופן שווה. אם הישיבה היא קודש" חתם הרב שי את דבריו "המעלית בישיבה היא קודש קודשים".
גם יואב קריין , ראש מטה מאבק הנכים, היה שם ושיתף את התלמידים בסיפורו הנוגע " אני נכה סי.פי. עיוור בעין אחת ונכה בכל הגוף. אני דיסלקט שלא קורא בכלל ודיסגרף שלא כותב בכלל. אני בעל הפרעת קשב וריכוז ואני גם בעל תואר ראשון בחינוך וסטודנט לתואר שני." כאן הוא קוצר מחיאות כפיים סוערות מקהל התלמידים "מפגר הפכה להיות לקללה. אך אנשים עם פיגור הם בעצם "נכי נפש". 17% מהציבור בישראל חושב שנכים זו מחלה מדבקת וכדאי להתרחק מנכים. כשאני הייתי בן שנה אמא שלי לקחה אותי לחצר עם אחי שהוא "נכה בלתי מאובחן" כמוכם. כשנכנסתי לארגז החול כל הילדים הוציאו את החול מהארגז. כשיש להורים ילד נכה יש לפניהם שתי אפשרויות או להחביא את הילד בבית או להוציא אותו וללמד את הסביבה לקבל אותו. למזלי ההורים שלי בחרו לא להחביא אותי ויצאתי לשחק בארגז החול עד שהילדים התרגלו, אך החברה הישראלית עוד רחוקה מלהתרגל, מלקבל, מלהכיל ומלהנגיש את נכיה".