הוא היה מסוגל להביט בי בעיניים. אני אפילו לא העזתי. היה לו מבט מפחיד ומאיים. אלה ביד אחת, ביד שניה מושכות כדי לנווט את הסוס. הם דהרו שם, רמסו,הלמו בכח כל מי שנקרה בדרכם - אם ילד, אם אישה בהריון, אם נערה בשביעית.


אני ראיתי הכל. הם לא הרפו גם שכבר ניתז המון דם.כאילו כל מטרתם הייתה לנתץ עצמות. "מפצחי הגולגולות" כך כינו אותם רבים והיה אפשר להבין מדוע. קשה לתאר במילים אלו זוועות היו שם.מי שראה בעיניים ודאי יבין. עמדתי בצד, חסרת אונים, עמדתי ובכיתי. קשה היה לי לחשוב באותה העת ש-"כל עם ישראל אחים". כעס, שנאה, רצון לנקום, אלו היו רק חלק מההרגשות שהציפו אותי בזמן ההוא.


חודש ניסן של אותה השנה הגיע. הלכתי להשתתף ב"סיבוב שערים" המסורתי המתקיים מדי חודש בחודשו -מנהג ידוע ומוכר שבכל ראש חודש מסתובבים כל בית ישראל בשערי ירושלים.הכניסה והצעדה היו ברובע המוסלמי.הגעתי באיחור.הסיבוב יצא לדרך. תכננתי לרוץ מהר שאוכל להספיק. למען האמת פחדתי.לא סימפטי לנערה בגילי להסתובב לבד ברובע המוסלמי. מישהו מאחורה צעק לי לפתע: "הי,ילדה חכי שניה".


הוא עמד שם. יכולתי מיד לזהות את המדים.לא נראה לי שמי שהיה שם יוכל אי פעם לטעות בזיהוי.

ושוב הכל צף מחדש- כעס, דם, סוסים, גולגולות...

התקרבתי. היה נראה שהוא כבר לא מעוניין להכות בי. האלה הייתה מונחת על גבו, השרירים היו רפויים, את ארבעת רגלי הסוס החליפו זוג רגליים מוצקות ובמקום המבט המאיים נסוך חיוך תמים על פניו."מסוכן ללכת פה לבד. בואי ואלווה אותך עד שנתפוס את החברה שלך".
הלכנו בסמטאות הרובע המוסלמי.לא אמרתי מילה, גם לא הוא. עשרות ערבים היו סביבנו. זרקו לעברי קצת קללות. לא פחדתי, יכולתי להרגיש בטוחה, הוא היה לידי. צעדתי וחשבתי והכל שימש בערבוביא.




למדנו יחד באותה כיתה. יחד עברנו חוויות התבגרות ראשונות, יחד צחקנו בשיעורי ערבית ויחד ישבנו במעגל משחקים. תמיד היה מחויך, פנים עדינות, שמנמן ושמח. שנינו התייתמנו מאב בגיל צעיר ושנינו צעדנו בעקבות האב שנקטף מחיינו התוססים. אני פסעתי בנתיבי החינוך אשר ירשתי מבית והוא התגייס למשטרה אותה שרת אביו המנוח במסירות, במדים כחולים נדם לבו כשהוא מותיר אחריו עננת שכול וכאב.

בחורף תשס"ו כשמאות נערים טיפסו על הגבעות המוליכות לעמונה לבי חרד. תלמידים, חניכים וחברים טובים היו שם, ביניהם אחותי הצעירה. ידעתי על מצבור האבנים בראשי הגגות והצטמררתי, שמעתי אמירות תוקפניות כלפי הממסד וחששתי ממה שעלול להתלקח, ממלחמת אחים, מדם שישפך לחינם, חששתי מן ההתפוררות של הקהילה הדתית המלוכדת אשר בבשרה המצולק עוד כואבים פצעי אוהב.

בישוב בו אני גר, בעטרת, הסמוך לעמונה, התגודדו תושבים בניסיון לפנות את הצירים המוליכים לעמונה, שנחסמו בידי המשטרה. גם אני נכחתי שם אך עמדתי מרחוק, מסרב להביט ברעה הזו אשר פקדה אותנו, מפחד מעימות נוסף בין אחים, מקול שאון והמולה. לא הייתי בעמונה כי לא רציתי להיות בתגרה הזועמת הזו. בבית שלי חונכתי לברוח מחלוקת כמו מאש.

כשחזרו הנערים, מצולקים בבשרם ובנפשם, כואבים ורותחים מכעס ושנאה, שאלתי את עצמי על מה ולמה נשפך הדם? מה לנו ההתנצחות האלימה הזו? לאיזה שפל הגענו? נערים אשר רוממות א-ל בגרונם משליכים אבנים ומתירים את דמם של אחים אהובים, בשר מבשרם, המוסרים נפשם למען הגנת העם והארץ?!

ואז מתוך ערפילי האבק וטפיפות פרסות הסוסים הגיחה תמונתו, מדיו שחורים, ופניו חמורות. אלו אותן פנים שהכרתי כשישבנו יחד על ספסל הלימודים. אלו אותן ידיים שנתלו בחיוך על ענף, מעל מימי החצבאני, בטיול משותף. הפעם הן אוחזות באלה ומכות, ללא רחם, נער צעיר, כמעט מעולף. העיניים המחייכות חדות כתער ורושפות שנאה. מבט מרושע ואימתני. "ההייתי או חלמתי חלום?" לחשתי לעצמי ולפתע תמונות עבר והווה הלמו בי והכל שימש בערבוביא.

בואו לדבר על עמונה, שוטרים, ויס"מ עכשיו בפורום אקטואליה