היד החזקה
לפני ימים אחדים הראה הקב"ה לעולמו מי בעל הבית. לעולם לא נבין מדוע ידו החזקה התגלתה דוקא באי האומלל האיטי, ולא במקומות המועדפים עלינו, כמו טהרן למשל. ואם נגזר דוקא על לוחיות היבשת האמריקאית לרעוד שלש שניות - היינו מצביעים על ציר הרשע ומדינות עריצות שם. אך לא! איננו יועצים איסטרטגיים של רבונו-של-עולם, ואף לא חכמים-שלאחר-מעשה. "אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה" (תהלים עד,ט).
גם אם מדובר בהתרחשות מעבר לאוקיינוס, גם אם במקום הרחוק מתודעתנו, גם אם במחוז נשכח מלב, גם עם במדינה נעדרת קהילה יהודית - האסון הקטסטרופלי נוגע לנו, בדיוק כמו לכל שוכני תבל, ברואי א-ל. הקב"ה מדבר אלינו, אל המין האנושי כולו, במבט זועם "המביט לארץ ותרעד". איננו יכולים להפטיר במשיכת כתף, כאומרים: "הפעם זה לא נוגע בנו! רחקה מאתנו הרעה".
קשה לדמיין ערים שלמות הנהפכות בין-חצי-דקה, ורבבות-רבבות בני אדם נופחים את נשמתם ומותירים אחריהם מליונים חסרי כל, חשופים למלאך המוות המזנב בהם באכזריות. כולנו נדהמים ונפעמים מעוצמת המכה ושואלים את עצמנו מה רוצה מנהיג הבירה? אין תשובה, "ולא אתנו יודע עד מה". "הסתרת פניך הייתי (=האיטי) נבהל" (תהלים ל,ח)
התשובה האמונית היא, כנראה, להפגין את מה שלימדונו חכמינו כי הטבע בגימטריה א-להים (86), וכי התואר א-להים הוא מידת הדין ומשמעותו בעל הכוחות כולם. ואפילו ברכה נתקנה על רעידת אדמה: "ועל הזוָעות (רבנו עובדיה ברטנורא: שהארץ מזדעזעת ורועשת)... אומר ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם" (משנה ברכות ט,ב).
למען תדע
הפסוק שצוטט "המביט לארץ ותרעד" חותם את המזמור הנפלא בתהלים (קד) המתאר את זיו הבריאה ופאסטריליותה: "הוד והדר לבשת... המשלח מעיינים בנחלים... הרים גבוהים ליעלים סלעים מחסה לשפנים... ויין ישמח לבב אנוש... מה רבו מעשיך ה!... [ולפתע] המביט לארץ ותרעד...". נקודה!
בשלש מכות מצרים נזכרת המטרה בלשון "למען תדע"; בצפרדעים - "למען תדע כי אין כה אלקינו" (ח,ז); בערוב - "למען תדע כי אני ה בקרב הארץ"; ובברד פעמיים - "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (ט,יד), "למען תדע כי לה הארץ" (ט,כט). מבאר רבנו בחיי (במכת ברד) כי מכות אלו באו ללמד ולאמת את מציאות ה (צפרדעים), השגחתו (ערוב) וכוחו וגבורתו (ברד). מכות מצרים נועדו לא רק כענישה על הקשיית לב פרעה, אלא גם כלימוד לקח לאנושות כולה - למען תדע מי בעל הבית! נקודה!
קיימוּת?
שני הרהורים חולפים בראשי בעקבות מאורע עוצמתי זה, שפקד את האי-האיטי.
הראשון: העולם, בעת הפוגה ממלחמתו בטירור, מקדיש תשומת לב רבה לשימור הסביבה, לקיימוּת, לאקולוגיה. וזה טוב וחשוב והכרחי וחיובי וחיוני. העולם מתווכח האם פליטת גז החממה אכן גורמת להתחממות כדור הארץ, והאם התקשורת הסלולארית מגבירה את סכנת הקרינה, וסוגיות קיומיות נוספות. וזה חשוב וחיוני. ואעפי"כ, "יושב בשמים ישחק" (תהלים ב,ד) ובניד עפעף של גזירת-שמים ילמד את בני אדם מי בעל-הבית, ועד כמה חלשלוש הכח האנושי להתערב בטבע ובבריאה, להרע או להיטיב. ואל תבינו אותי לא נכון! אינני מזלזל במאמצי השימור ובמיחזור ובמדעי הסביבה וכדור הארץ. אני תומך בכל מאודי בצבע הירוק כצו אלקי פרקטי "לעבדה ולשמרה". אינני תומך במדע זה, ובמגמה זו, כהאלהת הטבע ובהפיכת האקולוגיה לדת.
מה שלום השכן?
והרהור אחר לחלוטין מנקר בראשי, וממנו אף נגזרה כותרת המאמר; אינני מרגיש טוב עם הבלטה רבתי בהתעניינות התקשורתית בשאלה "מה שלום הישראלים שטרם יצרו קשר"? זה טבעי ומוצדק שלעת אסון כל אחד מתעניין בקרוב לו, בשארי בשר ובמיודעיו, במעגל הראשון והשני והשלישי. זה הירואי שמדינת ישראל מקדישה מאמצים כבירים, ואמצעים אדירים, להצלת ישראלים שנקלעו למצוקה בקצווי תבל. אני גאה בסולידאריות שמגלה העם היושב בציון כלפי כל יהודי בעולם הנתון בצרה ובשביה, גם אם איננו אזרח ישראל, "וכל ישראל ערבים זה בזה".
אעפי"כ צורמת את אזניי פתיחת כל מהדורת חדשות, או כותרת עיתונות, בדיווח מחדר המצב במשרד החוץ על גורל הישראלים ומי כבר יצר קשר. ההבלטה הפומבית (להבדיל ממידע אישי) נשמעת באזניי קרתנית לנוכח עוצמת האסון השואָתי. אני מודה: כשמגיעה ידיעה על תאונת דרכים או פיגוע חלילה, האוזן והלב כרויים לשמוע במי המדובר, מאיזה שבט? ולא אכחיש: המשך עוצמת ההתעניינות תלויה במידע הנלקט: יהודים? דתיים? מתנחלים? מהאיזור? וכו וכו. בין אם זו חולשה אנושית, ובין אם אולי מעלה חברתית - מוטב להצניע רגש זה, ולא להבליטו בראש המהדורה. זה צורם!