הזמר והמוזיקאי, אביאור ביירון יוצא בסינגל חדש מהתהילים ואם חשבתם שבבחירה שלו בתהילים הוא התרכך, מתברר כי ביירון שסומן בתקשורת כ"זמר מחאה דתי" ממשיך "לנשוך" גם דרך התהילים. ביירון, שמחזיק בתואר דוקטור למוסיקה, קורא ליוצרים במוסיקה היהודית להביע מנעד רחב יותר של רגשות, ומבקר את החברה הדתית שאיננה מעודדת יוצרים להביע ביצירתם מחאה וביקורת עצמית.
ביירון חזר בתשובה במקביל לתהליך הגיור שאשתו עברה קודם נישואיהם. הוא אמן בעל דעות מעניינות במיוחד בתחומים רבים.
אתה מגיע ממשפחה של מתרגמים, איך הגעת להיות ד"ר למוזיקה?
אבא שלי מורה לאנגלית שהקים לפני 30 שנה חברה לתרגומים מקצועיים. במוסיקה שלי יש חשיבות גדולה מאוד למילים ואני מניח שקיבלתי בירושה את האהבה לטקסטים ומילים. לגבי המוזיקליות שלי יש וויכוח במשפחה מהיכן זה, אבא שלי שהוא מאד מוזיקלי טוען שזה מגיע מהצד שלו... אבל אין לי משפחה מוזיקלית מובהקת.
אני באופן אישי נמשכתי לתחום, מגיל 10 התחלתי ללמוד פסנתר קלאסי, אחרי בערך כשלוש שנים התחלתי ללמוד גיטרה ג'ז ורוק. אחרי השירות הצבאי למדתי קומפוזיציה, ניצוח ומוזיקולוגיה בתל אביב ועשיתי בלונדון דוקטורט במוזיקולוגיה.
מתי הבנת שאתה רוצה ליצור?
התחלתי לכתוב שירים בתיכון והייתה לי להקה יבנאית שובבה בשם 'חתולי הסמטא'. כנראה שללהקה הייתה השפעה מקומית, מכיוון שסביב אותה תקופה, בגיל 16, היו לי שני תלמידים לגיטרה, שניים מהם עלו לגדולה, 'מוקי' היה תלמיד שלי תקופה קצרה ביבנה וגם הגיטריסט אמיר 'פלומפי' משבק ס' היה תלמיד שלי במשך שנה.
איזה סגנון אתה מגדיר את היצירה שלך?
אני יוצר רוק, אבל בתוך הכותרת "רוק", השירים שלי מגוונים יותר מהרגיל. יש לי שירים שהם קרובים לפולק, ואחרים עם השפעות של ג'אז ומוזיקה קלאסית.
האם כתיבת השירים המחאתיים זורמת ממך או שאתה "כותב לפי הזמנה"?
נכון שכוניתי בתקשורת "זמר המחאה הדתי הראשון", אבל אני לא בטוח כמה אני חי בשלום עם ההגדרה הזו. רוב השירים שלי אינם שירי מחאה. התקשורת נוטה לפעמים לחפש דברים פרובוקטיביים ובמקרה שלי זה עלול לבוא על חשבון קולות אחרים ביצירה שלי.
לדוגמא, יש לי שירי אהבה לאשתי וילדיי, כמו השיר 'ציפורה' באלבום "שירים לציפורה" שהוא שיר אהבה ועידוד לאשתי. כשרוב החילונים מקשיבים לזה הם שומעים שיר אהבה, אבל כשדתיים מקשיבים הם שמים לב שבסוף השיר יש שם שורות שמדברות על מה יקרה כשהיא תתגבר על הפחדים ותחשוף את נפשה והטקסט אומר "שרפים אופנים וחיות קודש, יחשמלו האוויר, עננים יתנגשו". הם מבינים שיש כאן התכתבות עם הקדושה שבתפילת עמידה, ופתאום כל השיר עולה לספרה אחרת. כל נושא המחאה בכלל לא רלוונטי פה.
למרות זאת ביירון מבין את התואר שהוענק לו, "הסיבה שקראו לי בתקשורת "זמר המחאה הדתי הראשון" הוא כי למיטב ידיעתי לא היו שירי מחאה בולטים מתוך היצירה הדתית כנגד הממסד הדתי. השיר "רות ממתינה" נכתב כביקורת על מדיניות הגיור הנוקשה של הרבנות הראשית.
כאדם דתי, כשאני רואה שחיתות שבאה מתוך הממסד הדתי באצטלה הלכתית וזה צורם לי כפליים מאשר שחיתות אחרת. שחיתות זו יכולה להוביל לחילול השם, ולכן אני סבור שעלי להביע את מחאתי דרך השירים.
מה ההשפעות שלך במוזיקה היהודית?
אני מושפע מלאונרד כהן ז"ל וגם מיוצרים מקומיים: מהאלבום היהודי של קובי אוז 'מזמורי נבוכים', משירים של מאיר אריאל שמתעסקים בזהות יהודית וביהדות (במיוחד האלבום "רישומי פחם") ואני מאד אוהב ומעריך את היוצרים אהוד בנאי, מאיר בנאי ויונתן רזאל. אבל אחת ההשפעות הגדולות ביותר עליי זה אביתר בנאי.
יש לאביתר שיר 'אותיות פורחות באוויר', שבו הוא מדבר על זה שבשביל להתחיל במקום חדש אולי צריך להדליק גפרור ואני חושב שבזה הוא מרמז על לשרוף את הזהות החילונית הישנה שלו. על אף שאני אוהב את השיר הזה ומעריך מאוד את בנאי כמוזיקאי, אני מאמין שתהליך התשובה הוא שונה.
אני חושב שלא צריך לשרוף את הזהות החילונית כדי להיוולד מחדש דתי. אצלי לפחות, חל שינוי מאד משמעותי באורחות החיים ובתפיסת העולם שלי, אבל אני רואה בזה בעיקר התפתחות ותוספת על הזהות הקודמת ופחות כשלילה מוחלטת של העבר. אי אפשר לשרוף את העבר, גם אם מאוד רוצים.
כיצד המחאה שלך כנגד הממסד הדתי משפיעה על היהדות שלך?
מבחינתי מחאה כנגד עוולות של הממסד הדתי היא עצמה אקט יהודי דתי עתיק יומין. ניתן למצוא זאת בהרבה מאוד מקומות בתנ"ך. ההלכה מאד חשובה לי, ברמה של שולחן ערוך ומשנה ברורה. גם ברמה המעשית של חיי היום יום, וגם ברמה הרגשית.
עם זאת, אני מאמין שבהלכה יש גם אלמנט של התפתחות, פרשנות וגמישות. זה בא לידי ביטוי לא רק בתופעות טכנולוגיות. לפעמים רואים החמרות שמגיעות מסיבות חוץ הלכתיות ופוליטיות וגם הקלות שלא תמיד נובעות רק מהיגיון פנימי מתמטי של ההלכה.
פוסק ההלכה מכניס מאישיותו והסביבה הפוליטית שבה הוא נמצא, בחלק מהמקרים, ואני חושב שזה קורה בהמון תחומים. זה בלתי נמנע. כך לדוגמא, בכל הזרמים ביהדות, כולל אצל החרדים, יש השפעה של הפמיניזם, זה שיש נשים שלומדות תורה זה דבר יחסית חדש ואנחנו רואים תהליך שנשים דתיות מבקשות יותר מקום להביע את הרגשות הדתיים שלהן וזו התפתחות שמשפיעה על ההלכה. כמובן שקבוצות שונות ביהדות לוקחות את זה לכיוונים שונים ובמידה שונה.
אני נמנע באופן עקבי מהגדרות ולא משייך את עצמי לאף זרם ביהדות. זה צורם לי שיהודים אורתודוקסים בישראל מעדיפים שיח עם חילוניים שהם כופרים גמורים מאשר עם רפורמים. דיון תרבותי בין אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים, שעל אף ההבדלים המשמעותיים, חולקים טקסטים, מנהגים ואמונה דתית, יכול לתרום לכל עם ישראל.
האם ייתכן שכתיבה מחאתית פוגעת במוזיקה והופכת אותה לאמירה שמתאימה לאוזניים מסוימות בלבד?
אני מקווה שלא, כי אני חושב שיש מה למצוא במוזיקה שלי שהוא הרבה מעבר למחאה. זה נכון שיש מסרים חוץ מוזיקאליים בשירים שלי, אך הצד האסתטי של המוזיקה והמילים גורם לחוויה אומנותית חיובית גם אצל אלו שלא תמיד מסכימים עם המסרים המילוליים. אני מקבל את ההתרשמות הזו בתגובות של אנשים בהופעות ובאינטרנט.
האם חשבת לכתוב מוזיקה רכה יותר והאם הסינגל החדש מהתהילים זה אביאור ביירון "חדש" שכותב מוזיקה יותר כללית?
השיר החדש הוא מתהילים פרק מד', שהרב אלחנן סמט הגדיר אותו כמזמור המחאה המובהק ביותר בספר תהילים, אך דווקא רוב השירים באלבום אינם שירי מחאה כלל.
המזמור הזה בתהילים מאד חשוב בעיני, מכיוון שמצד אחד כותב המזמור מאשים וכועס על הקדוש ברוך הוא ואומר לו, בגללך הורגים אותנו עכשיו ("כִּי-עָלֶיךָ, הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם; נֶחְשַׁבְנוּ, כְּצֹאן טִבְחָה. עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי; הָקִיצָה, אַל-תִּזְנַח לָנֶצַח."), אך מצד שני הוא אומר שעל אף שאתה מביא עלינו את הרעות והעונשים האלה, אנחנו עדיין נשארים נאמנים לך ("כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ; וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ, בִּבְרִיתֶךָ.לֹא-נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ; וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ, מִנִּי אָרְחֶךָ."). היום יש תפיסה דתית של צידוק הדין שאומרת שאם קרו דברים נוראים כמו השואה צריך להגיד שזה בגללנו ואסור להתלונן, אבל הנה רואים בתוך תהילים שיש מקום למחאה לא רק מצד אנשים שפורקים עול מצוות, אלא גם מאנשים שהם נאמנים למסורת ולהלכה היהודית.
כיצד יתכנו מזמורי תלונה חריפים בספר תהילים? איך אפשר להאמין שהאל הוא טוב ובמקביל להאשים אותו במעשים שיש בהם אי-צדק? יש המפרשים שהאל מעוניין שכל דור יאמר לפניו את האמת שלו גם אם היא אמת קשה. שהרי אל אמת איננו רוצה לשמוע שקרים.
[embed]
המחאה שלי בשיר עורה איננה כנגד הקדוש ברוך הוא, אלא כנגד אלו שמצמצמים את ההוויה הדתית למינימום ולא מאפשרים הבעת רגשות דתיים מגוונים. אני מכיר אדם חרדי שסיפר לי עם דמעות בעיניים איך מנעו ממנו להתפתחכשחקן בחברה בה הוא חי. שמעתי על מוסיקאים שדיכאו אצלם את הרצון לנגן בגלל שזה לא נחשב בעיני סביבתם כדבר תורני מספיק. אומנות ומוסיקה, גם אם הם מביעים רגשות דתיים לא פשוטים, חשובים לחברה בריאה ויצירתית.
באלבום הזה יש שירים אחרים שנוגעים בנושאים כגון זהות, אהבה ודת מכיוונים שאינם כלל וכלל מחאה. מבחינת מגוון הנושאים ושילוב של שירים "רכים" ו"קשים", כהגדרתך, האלבום החדש ממשיך את האלבום הקודם "שירים לציפורה". כשאני מופיע מול דתיים וחילוניים, צעירים וניצולי שואה, וכן כשאנשים מאוכלוסיות שונות כותבים לי על האלבום שהם רכשו באינטרנט, אני מקבל תגובות שהמוזיקה נוגעת לליבם. מבחינתי זה הגמול הכי משמעותי ליצירה.
כמוזיקאי ומוזיקולוג מה דעתך על המוזיקה היהודית והפריחה שלה בשנים האחרונות?
אני חושב שזה דבר נפלא. תופעה מיוחדת במינה שמקרבת אנשים מקצוות שונים אחד אל השני. היא מקרבת אנשים דתיים למוזיקה שבעבר נחשבה למוזיקה חילונית וגם מקרבת אנשים חילוניים ליהדות שבעבר נחשבה לנחלתם של אנשים דתיים. מוצאים בהופעות של זמרים מהז'אנר הזה אנשים חובשי כיפה וכאלו שאינם חובשי כיפה. אין דבר יותר יפה מזה שאומנות יכולה לקרב ולאחד את עם ישראל.
כמובן שככל שהז'אנר מתפתח זה מוביל גם לאתגרים, כי אנשים שהם דתיים מוצאים את עצמם בסיטואציות שהן לא פשוטות כמו להופיע במקומות שהם לא כשרים ולפעמים גם ההתנהלות מול התקשורת החילונית יכולה להביא לאתגרים מעניינים שבעבר לא היו.
המוזיקה היהודית הגיעה ב 15 שנה האחרונות להישגים אדירים. אבל לדעתי יש מקום להרחיב את מנעד הרגשות שמובעים בה ואת מגוון הנושאים. אנשים דתיים שיוצרים מוזיקה יהודית יכולים להישאר נאמנים להלכה, אבל גם להביע מנעד רחב יותר של רגשות, תחושות ורעיונות. וחשוב שהחברה הדתית תאפשר זאת, אם היא רוצה יצירה מקורית ומעניינת.
אני חושב שברגע שהם יעשו את זה יש סיכוי גם שקהל רחב יותר יתחבר לרגשות האלה שהם בסופו של דבר רגשות אמיתיים ואותנטיים של כלל הישראליים, ולא רק לשיר "איזה טוב השם" כמו שיש כאלו ששרים מבלי להזכיר שמות.