שלום, אני חודשיים וחצי אחרי לידהץ הנקתי רק שלושה וחצי שבועות. בימים הראשונים אחרי הלידה הייתי ה"היי". ורק ביום החמישי בערך הרגשתי דיכאון, פחדתי שאנהי אמא לא טובה שאני לא אוהבת את הבת המקסימה שלי וכו. היו לי חרדות מסוימות שאפגע בה או בי, אבל זה עבר כמעט לגמרי. אני גם חושבת שבשלב הזה המחשבות האלה היו סוג של איתות זהירות- להיזהר מהתנור, להיזהר באמבטיה וכו. במשך החודשים האלה אני לא תמיד מרגישה סבלנות כלפי הבת שלי, והיא ילדה מאוד נוחה. ויש לי צורך לצאת עם בעלי לבד. כאילו אני מקנאה בה ומפחדת שהזוגיות שלי עם בעלי תיפגע. אני גם די מחכה לחזור לעבודה. וזה מטריד אותי ואת בעלי. מבחינת מחשבות על מוות- גם כשהל נעלם, כל פעם שהנחתי אותה במיטה בלילה, עבר לי בראש הביטוי "מנוחת עולמים". וזה שיגע אותי בשלושה ימים האחרונים אני חווה מחשבות נוראיות, כאילו כל יום זה יומי האחרון עלי אדמות, וכאילו אני בדרך להתאבד או לפגוע בה. (מדמיינת את עצמי עושה דברים). אני יודעת שהמחשבות לא הגיוניות אבל לא מצליחה להפסיק אותן. בעלי חושב ש"הכל בראש" ושכיוון שאני רגישה מטבעי וכיוון שהקשר שלי עם ההורים שלי בעייתי, אני מכניסה לעצמי שטויות בראש. אני מפחדת. מה דעתכם?אנא עזרו לי. האם אני הופכת למשוגעת? עם מי מתייצעים? אני גרה בירושלים, ולא יכולה לשאול את רופא הנשים שלי (מעצבן) ואת רופא המשפחה שלי (חמי)



תשובה

שלום רב, מדובר בתגובה רגשית מצויה לאחר לידה. כדאי שתשוחחי על עך עם בעלך, תשתפי אותו בהרגשה ובהדרגה תשובי לאיזון הנכון בין שמירת הזוגיות והאמהות כלפי הבת. יתכן שרצוי לדבר על כך עם עןד חברה או מישהי מהמשפחה שאת סומכת. השיחה על כך ותגובת הסובבים עשויה להקל, ולהחזיר אותך לפרופורציות. במידה וחולף זמן ואין שינוי כדאי לפנות ליעוץ. בהצלחה.