שלום וברכה !
אשתי ואני נשואים במשך 3 שנים ומשהו.
יש לנו 2 בנים, הגדול בן 2 שנים והקטן בן 0.5 שנה.
יש לנו בעיות קשות מאוד בחיי הנישואין ואנו מנסים ייעוץ זוגי, על אף שבמשך הזמן האחרון, אשתי ואני מאוד סקפטים לגביו.
היריעה קצרה מלהכיל את המועקות הקשות העוברות עלינו, (בזמן האחרון, המועקות הנפשיות החלו לתת את אותותם בתחושות פיזיות של לחצים ממשיים בבטן וכו'...), פירוט הבעיות העומדות על הפרק, אך מעט שבמעט אפרט:
א. בטרם היכרותינו, הייתי בכוחות נפשיים חלשים ביותר, ולא הערכתי את עצמי כראוי, על אף שעברתי רבות בשנים הקודמות לנישואין. היכרות עם אדם אחר שתמך בי ורצה בקרבתי, מאוד תרמה לבניין כוחות הנפש שלי.
ב. במהלך היכרותינו, לא שמרנו "נגיעה" במובן העדין של המילה, ועל כך הכיתי על חטא רבות רבות, ואני בתחושה פנימית, כי לא השכלתי לבחור בלב שלם את השותפה לחיי. הייתי מסונוור מעיני ה"בשר" שלי. הייתי גשמי מאוד.
אשתי, פעמיים הציעה שנתארס ואני מאוד התרגשתי מכך ורציתי בכך, אך היא ביטלה זאת. ההיכרות איתה (וכך עד היום) מאופיינת בחוסר יציבות רגשית וחוסר החלטיות - דבר המקשה מאוד עליי.
לבסוף, לאחר קשר של מספר חודשים, בהמלצת הרב שלי, החלטתי לנתק את הקשר איתה ואמרתי לה, כי אינני מעוניין בתנודתיות שכזו, ובאם תהיה מעוניינת להכנס לקשר רציני, רק אז שתיצור קשר בחזרה. לאחר 3 שבועות התקשרה, ושוב בהמלצת הרב, הקצבתי זמן לנסיון המחודש - 2 שבועות.
אשתי החליטה שהיא מעוניינת - אך הוסיפה תמיד "עם המון פחדים וחוסר בהירות - אבל אני רוצה..." וכך התחתנו לאחר קשר של 9 חודשים סה"כ.
ג. כשאני בוחן את התנהלות החלטתי להתחתן עם אשתי, אני חש שעצם העובדה שהסכימה לצאת איתי - שימח אותי והעובדה שרצתה אותי כבן זוג - היממה אותי. (לא הערכתי מספיק את עצמי)
אינני מרגיש שבאמת בחרתי אותה כבת זוג, אלא הסתפקתי בכך שמשהי שהיא חמה ורגישה מאוד ויפה בעיני - רוצה אותי.
הנושאים הרוחניים בקשר - בפרט בתחילתו - היו מאוד בפינה.
ישנם פערים אינטלקטואלים די מורגשים ביננו ונושא זה מטריד אותי ביותר. אני לא תופס מעצמי "גאון" או כדומה, אך בכל זאת...
כיום:
אני עובד כרגע ב - 80% משרה וכן לומד לימודי השלמה לראיית חשבון (סיימתי תואר בכלכלה ומנה"ס ותוך כדי הסמסטר האחרון התחלתי את תוכנית ההשלמה הנ"ל) התוכנית רצינית וקשה ודורשת כוחות רבים ומאמצים וחזרות - אחרת, נופלים.
אשתי מחנכת כיתה ב' והמאמץ בעבודתה רב.
הילדים בבית (2 הקטנים) מכלים את כל כוחותיה. אשתי לא אוהבת את מלאכות הבישול והסדר בבית, וטוענת שבלית ברירה תבצע אותם בשבילי (מאחר והבישול - בשבילי הוא ה"נשמה" ומסמל את החום והדאגה לנפשות בבית, והסדר, העוזר להרגשה הטובה), ומבחינתה, מספיק "פסטה וטונה".
על אף שבביתה, לא גדלה על מודל בו האמא דואגת לאוכל חם ובריא לילדים, אני מאמין שהיא מעוניינת להשתנות, כפי שהיא אומרת, אך בכל פעם שהנושא עולה, נוצר "פיצוץ" והיא טוענת שתבשל כשיהיה לה כח.
הסדר לא ממידותיה, ואינני מחפש לגור ב"מוזיאון", חס ושלום, אך זה מפריע לי. אני מוותר על כך שהחדר שלנו אינו מסודר, ואינני מועניין "לתכנת" את אשתי.
אשתי מרגישה שאני כל הזמן רוצה לחנך אותה בנושאים הבאים:
א. הצורך לבשל אוכל חם ומזין לבית.
ב. הצורך בסדר ובארגון. (לא להשאיר טיטולים מלאים בחדר, אלא לזורקם לפח, לדאוג לסדר יחסי בסלון ובחדר הילדים וכדומה...)
בנוסף, היא מצפה שאחזור הביתה בכדי לעזור לה לקלח את הילדים בסביבות שעה 18:00, בעוד שבעתיד המאוד קרוב, בעז"ה, אני יאלץ להיות בעבודה עד שעה 20:00 לכל הפחות באזור מרוחק מן הבית, ועד שאגיע יהיה מאוחר.
בעתיד, אשמח יותר לעזור, וכן בבוקר.
הילדים הם של שנינו ואינני מנסה להתחמק מן הטיפול בהם. אני מאוד אוהב אותם ודואג להם.
בימי שישי ושבתות וימי חופשה, או סתם יום שאני מצליח לחזור הביתה מוקדם מתוכנית הלימודים והעבודה שיש לי, אין לי בעיה לרחוץ לשניהם, להחליף טיטולים לשחק איתם וכדומה.
אשתי מצרה על כך,פעמים רבות מאוד, שהיא צריכה לסבול בנטל כולו, לדבריה, ואני "רק" לומד.
היא לא רואה בלימודיי משימה שהבית צריך לעמוד בה - ואני כרגע זה שמייצג את הבית, ומצידה, שאפסיק ללמוד ואגיע לעזור לה.
אני לא מעוניין לגרום לה להרגיש בלחץ בקשר ולחוש רע. אני גדלתי על הערכים הללו, כפי שגדלה רוב הסביבה בה חייתי עד שהתחתנתי - משפחה וחברים.
לסיכום ה"מגילה" הנ"ל, אשתי פעמים רבות (כבר מתחילת הנישואין) איימה שתסיים את הקשר ביננו ותלך לרבנות ושהיא אינה יכולה יותר לחיות איתי.
בתחילה, פחדתי מכך מאוד, אך ברבות הימים,
שוכנעתי, שאולי בכל זאת, יש משהו בדבריה.
יש לנו 2 ילדים קטנים, ובכנות - אני מרגיש שהם מחזיקים את הקשר ואינני יודע עד לאיזה שלב צריך להגיע בכדי להחליט האם באמת יש צורך בגירושין ?
אינני רוצה לפגוע באשתי, (שאמרה שבעוד כמה שני ם נפגש, כל אחד עם בן זוג אחר, כאשר אנחנו שמחים ומאושרים...) ויותר מכך אינני רוצה לפגוע בילדים הרכים והמקסימים שלי.
אני פוחד לבצע טעות (או מהלך נכון מבחינת אשתי ומבחינתי) ושילדיי יסבלו.
אני כולי קרוע וכואב, אכול רגשות קשים וגמור.
אם תוכלו לעזור בדבר כל שהוא, אשמח לשמוע.
תשובה
שואל יקר, אתה מתאר מצב לא פשוט וקשיים לא פשוטים. כדי שקשר יצליח צריכים שניכם לעבוד על כך ולרצות בכך. תמיד יש דברים שלא מוצאים חן בעיננו בבן הזוג ואנו שואפים לשנותם. ככל שנקדים להבין שלא ניתן לשנות אדם אלא צריך ללמוד לחיות עימו כמו שהוא כן ייטב. אתה לא מתאר סיטואציות בלתי אפשריות אלא דברים שקורים הרבה מאוד בין הרבה בני זוג אבל זה לא אומר שרצים ומפרקים את החבילה . בייחוד כפי שציינת כשיש ילדים רכים בתמונה. הרבה פעמים גם בזוגיות ממש מוצלחת כשמתחתנים ויש לשני בצדדיפ ניצוצות בעיניים, אט אט קשיי היומיום והנטל הנופל על אחד הצדדים גורם למרירות וחיכוכים.
שורה תחתונה איני רואה במה שתארת דבר בלתי פתיר - אבל כמו שציינתי צריך את רצון שניכם לפתרו. וגם אם יועץ/ת אליהם אתם הולכים לא עוזרים, עדיין לא כדאי לומר נואש כי יש עוד טובים ואולי מתאימים יותר לכם.
עצות קטנות על קצה המזלג אשמח לתת אך אין בהם מספיק וחייבים לגשת לטיפול רציני:
עצה לך: כשהנך שב הביתה מיום עמוס של לימודים ועבודה, ישר תשאל במה ניתן לעזור, תחמיא לאישתך על מה שכן עשתה במקום לשים לב לחלק הריק של הכוס, תציע אתה לבשל לשניכם ארוחת גורמה או אילו חביתה וסלט ולפנק אותה. תראה בהקדם כי יחס גורר יחס ואט אט למרות גידול הילדים המאוד קשה ועבודתה היא תנסה גם למצוא זמן לפנק אותך - אבל החשוב מכל גם אם זה לא בדיוק איך שרצית תחמיא ותעריך.
לא להתייאש, אפשר לגשר לא בשמיים היא.
אלישבע פרידמן
יועצת נשואין