בעזרת ה'
שלום!
רע לי בחיים,אני רק בת 21 והחיים שלי כל כך דפוקים.
ההורים שלי שונאים אותי ואת אחים שלי, ואחד את השני, אמא שלי כל הזמן רק מקללת אותנו וצועקת עלינו.
היא בעצמה לא יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה, היא כל היום בבית, וצועקת עלינו.
נראה לי שככה היא חושבת שהיא מחנכת. היא לא מבינה שזה רק הורס אותנו.
אני יודעת שבתוכה היא מקסימה ומאוד איכפת לה ממנו, היא פשוט לא יודעת איך לחנך. והיא כל היום רק צועקת עלינו ואמרת לנו :"תראו את... כמה שהם טובים..."
אנחנו 6 ילדים, אני השניה.
אחים שלי הקטנים ממש נהרסים מזה, הם לא רוצים ללמוד, כל היום כועסים, האווירה ממש רעה, ממש קשה לי כל המצב עכשיו. אבא שלי לא גר איתנו כבר המון שנים, כל פעם שיש בעיה לאחים שלי הולכים אליו, אבל גם לו לא באמת איכפת ממנו.
האמת שגם לי לא איכפת ממנו, הוא עשה המון צרות לאמא שלי כשהיינו קטנים, אז רק שילך.
ממש קשה לי לשמוח ולחיות חיים נורמלים ,
יש לי ב"ה חברות טובות, ואני רואה כמה טוב להם, כמה כייף אצלם בבית, איך ההורים שלהם, איזה כבוד יש אצלם...
זה גורם לי ממש לקנאה...
אף אחד מהחברות לא יודעת על המצב בית שלנו,
אני מתנהגת ממש רגיל לידם, כאילו שמחה והכל..
אבל בתוכי ממש קשה לי. ממש.
עשיתי שנתיים שרות לאומי , היה לי טוב. אין לי שום בעיות של חברה, של לימודים וכו',להיפך, הייתי תלמידה מצטיינת, יש לי בגרות מעולה, גם פסיכו' טוב מאוד,וחברות טובות. לא רואים עלי שקשה לי וליד כולם אני מתנהגת נורמלי ממש.
יש לי הכל, חוץ מהבית. וזה ממש הורס לי את החיים.
עוד משהו שמאוד מציק לי זה הפחד מלצאת עם בנים, למרות שהציעו לי כמה וכמה פעמים בנים טובים מאוד, אני מפחדת, ויודעת שאף אחד לא ירצה אותי,אם ידע מי המשפחה שלי. זה מוריד לי ממש את הביטחון העצמי, ואת השמחה.
כל פעם שחברות שלי מדברות על בנים מאוד רע לי
אבל עדיין אני צריכה לשתף פעולה בשיחות..
אפילו חברות שלי בקושי באות אלי הביתה.
הבית מאוד קטן, וצפוף, אמא שלי כל היום כועסת שאנחנו לא מנקים, אבל אין בנו מוטיבציה, 4 ילדים בחדר אחד ממש לא נח. אנחנו גרים באזור מממש יקר, במקומות אחרים אפשר לשכור בית הרבה יותר רחב באותו מחיר. אבל לאמא שלי לא איכפת, היא לא מבינה שזה גם בעיה.
אין בי שמחה אמיתיתת וזה הורס אותי.
ב"ה אני מאמינה ב-ה' שהכל לטובה.
ושאין ייאוש.
ב"ה רק האמונה החזקה מחזיקה אותי.
אבל באמת כבר מתפוצץ בי משהו. חברות טובות שלי מתחנות, טוב להם, לי לא .
מה לעשות??? אני בוכה כל הזמן בלילות. קשה לי לקום בבוקר.
השנה אני עובדת טיפה, ולומדת גם כמה ימים בשבוע במדרשה ליד הבית. אבל מה יהיה איתי הלאה?
הרבה שנים שאני רוצה לפרוק, אולי עכשיו הצלחתי סוף סוף. אז כבר-
תודה רבה! וחודש ניסן טוב.
תשובה
שלום לך.
אני שמחה שהצלחת סופסוף לפרוק מהמטען שרובץ עלייך. ברור לי שפרקת אפס קצהו מהתחושות שעוברות עלייך.
בראשית דבריי הייתי רוצה להתייחס לכוחות שלך. מדברייך עולה כי את בחורה חזקה, מצליחה ואופטימית.
קחי כוחות אלו והשתמשי בהם כמנוף לצמיחה.
אנשים מסביבך אולי אינם יכולים לשנות את מציאות חייך אך יכולים להקל על התחושות הקשות שמציאות זו יוצרת. הבדידות שאת גוזרת על עצמך בכך שאינך משתפת חברות יתכן והיא בדידות מיותרת. אין הכוונה לפרסם לכל אחת את הדברים אלא לבחור משהו שאת סומכת עליו, שאת יכולה לתת בה/בו אימון ולהפוך אותה לאשת סודך. גם מורה, מחנכת, רב או מדריכה יכולים להתאים לכך.
את כבר בגירה ויכולה בהחלט להחליט אם את מעוניינת בטיפול מקצועי. משהו "מבחוץ" אשר ישכיל להקשיב, להיות איתך ולעזור לך להבנות ולבנות עתיד אחר.
לגבי קשר עם בחורים: נראה טבעי שלא תרצי כרגע לחשוב על זוגיות. הזוגיות שראית בבית לא מעודדת "ועושה חשק".
קחי את הזמן שלך בנושא זה, נראה שאת עסוקה בנושאים אחרים בוערים לא פחות.
אל תשארי לבד, כדאי להעזר.
בברכה ובהצלחה רבה
נחמה קירשנבאום - אבינר