במסגרת לימודי בעבודה סוציאלית, התבקשתי לעשות עבודה על הסגרת עבריין לשיפוט במדינה זרה (כמו במקרה של זאב רוזנשטיין שבו הסגירו אתו לארה"ב).
ברצוני לדעת מה יחס ההלכה והיהדות למקרה זה.
אשמח מאוד אם בתשובתך תתן לי גם את המקורות שעליהם מבוססת תשובתך.
בתודה מראש
ציפי פרידמן
סטודנטית לעבודה סוציאלית
תשובה
חומר רב ומפורט תוכל/י למצוא בפסק הדין המלא כמו גם במאמרים של מ' אֵלון, הרב ישראלי והרב י"ד בלייך בכרך ח' כתב העת "תחומין".
בכל מקרה, להלן קטע קצר ורלבנטי מפסק דינו של כב' השופט מנחם אלון בבג"ץ 852/86, אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מ"א(2)1, בעמ' 97 ואילך, שאני מקווה שיש בו כדי לתת תמונה כללית:
"מהי המסקנה העולה מבירורנו בסוגיית דיני ההסגרה במשפט העברי,לתקופותיו, לעניין הוראות חוק ההסגרה של המערכת המשפטית במדינת ישראל, ולאופן הפעלתן של הוראות אלה? שניים הם התנאים להסגרתו של אדם הנמצא בישראל לידיה של מדינה אחרת. האחד ¬קיומו של הסכם, הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים בין ישראל לבין המדינה המבקשת להסגיר את פלוני לידיה. והאחר - שהעבירה המיוחסת לאותו אדם אינה בעלת אופי מדיני, ושהיא מהווה עבירה פלילית במערכת משפטה של מדינת ישראל וכלולה ברשימת העבירות שבתוספת לחוק ההסגרה (סעיף 2לחוק ההסגרה). הסגרה אינה איפוא דרישה חד-צדדית של המדינה המבקשת, אלא נעשית היא אופן הדדי ומרצונן החופשי של שתי המדינות, המבקשת והמתבקשת. כן מבוצעת היא לידיה של מדינה, שמדינת ישראל הסכימה להסגיר לה אדם הנמצא בשטחה של ישראל מתוך ידיעה והכרה, בין היתר, של הגינות הליכי השיפוט שבמדינה המבקשת את ההסגרה. לפי הוראה נוספת, לא יוסגר אדם למדינה, שבה צפוי המוסגר לעונש מוות על העבירה המיוחסת לו, כשעונש כזה לא צפוי על עבירה כזו המבוצעת בישראל (סעיף 16לחוק ההסגרה), ולכן לא יוסגר אדם, שמיוחסת לו עבירת רציחה, למדינה שבה העונש הצפוי על עבירה זו הוא עונש מוות. כמו כן, לא יוסגר אדם, אלא אם מצויות ראיות לכאורה להגשת כתב-אישום על העבירה המיוחסת לו, במידה ובשיעור שהיו מספיקים להגשת כתב-אישום על עבירה כזו במדינת ישראל. הוראות אלה עולות הן בקנה אחד, בראש ובראשונה, עם עמדתו העקרונית של המשפט העברי, ששלל באופן מוחלט אפשרות הימלטותו של אדם החשוד בביצוע עבירה מלתת עליה את הדין, ובמיוחד כאשר מיוחסת לו עבירה של רציחת אדם, והמחייב העמדתו של אדם לשיפוטו של בית המשפט המוסמך לדונועל העבירה המיוחסת לו. כפי שראינו, רבים בין גדולי ההלכה הצדיקו הסגרה זו לרשות בית המשפט המוסמך לדונו, גם בתנאים שההסגרה נכפתה על-ידי השלטון הכללי על הקהילה היהודית שחיה וחסה בצלו, ודי להזכיר את פסיקתם של הב"ח, החוות יאיר והיעבץ - שעמדנו עליהם במפורט לעיל - מכוח גופו של הדין העברי, ואת דעתם של הרשב"א, הריטב"א, המהרשד"ם ואחרים מכוח עקרון דינא דמלכותא דינא, לשם תיקון עולם וקיומו של משפט ודין. ובוודאי וכל שכן שהסגרה זו מוצדקת היא, כאשר היא נעשית מרצונה החופשי של מדינה עברית ריבונית ושוות זכויות למדינה המבקשת את ההסגרה, על-פי התנאים שפירטנום לעיל, הקבועים בחוק ההסגרה, כאשר אין אפשרות להעמיד את המבוקש לדין במדינה העברית. רבינו יואל סירקיס מוכן היה לסמוך על יושר שיפוטם של בתי המשפט של השלטון הכללי בקאליש שבפולין, אשר יהודי קאליש היו כפופים להם, ושלא הייתה להם, כמובן, כל יכולת של עיקוב ופיקוח אחריהם* ודאי שכך הוא לעניין משפטה של כל מדינה, שמדינת ישראל יודעת את תקינות שיוטה ועוקבת אחריה.
ולא זו אלא אף זו. לפי חוק ההסגרה, כאשר המבוקש צפוי לעונש מוות, אין מסגירים אותו כל עיקר, שעה שלפי הב"ח די שתהא אפשרות שאינו צפוי לדין מוות כדי להצדיק הסגרתו מלכתחילה. וכן נראה, כי אילו נתבקשה הסגרתו של החשוד בלקיחת הצלב, כבמקרהו של הב"ח, לפי האמור באמנת ההסגרה שבין ישראל לצרפת, סביר להניח, כי לא היה מוסגר בגלל אופיה הדתי של העבירה המיוחסת לו (סעיף 4לאמנה). ואף לדעת אותם חכמי ההלכה, שלא התירו הסגרתו של חשוד יהודי לשלטון הכללי אלא אם מיוחסת לו עבירה המסכנת את שלום הציבור העברי, וזאת משום שבמקרה של ביצוע עבירה אחרת גובר החשש לעיוות-דינו של הנאשם - כתוצאה מההסגרה - על הצורך בהענשתו, אין מקום לחשוש חשש מעין זה בהסגרה המבוצעת על-ידי שלטונות מדינה עברית ריבונית, הבודקת טיבו של השיפוט של המדינה מבקשת ההסגרה עובר לחתימת הסכם ההסגרה עמה, ועוקבת אחר תקינותו של שיפוט שבאותה מדינה גם לאחר חתימתה על ההסכם, כדי לדעת ולוודא אם להמשיך ולעמוד בהסכם או להסתייג ממנו ולבטלו (ראה והשווה נימוק מעין זה בדברי המאירי בדבריו שהבאנו בדיוננו על הסוגיא בבבא מציעא, פג, ב כא , בעניין כילוי קוצים מן הכרם, שמהם עולה הרעיון - המצוי, כאמור, בחוק ההסגרה, סעיף 2- שניתן להסגיר חשוד או נאשם מבוקש, אם וכאשר גם לפי הדין החל בישראל חייב הוא לעמוד בדין על העבירה המיוחסת לו, וכן אם קיימות ראיות לכאורה, לפי הדין המקובל בישראל), ואם במחציתה של המאה התשע-עשרה סבר בעל ערוך השלחן שניתן לסמוך ולהסתמך על הגינותו של השלטון הכללי, שאזרחיו היהודיים חסו בצלו ובחסדו, ולגבי שלטון זה לא חלים דיני מסור ומלשין, כיצד יחולו דינים אלה לעניין הסגרה, המתבצעת בפיקוחה ובחסותה של מדינה עברית, עצמאית וריבונית."
בברכה,
אריאל