קשר עם אמא

שלום רב, אני בשנות הארבעים המאוחרות לחיי. הקשר עם אמי שתחיה מורכב מאוד מאז ילדותי. כל חיי אני חש חסום וכבול בגלל רגשי-אשמה רבי-עוצמה ביחס אליה. אני מהלך בסביבתה כעל שברי-זכוכית, נזהר מלומר מילה או לתת מבט שיפגעו בה, וכל הזמן מרחם עליה או עצוב בגללה כי עצוב לה או כי פגעו בה או הציקו לה או שהתאכזבה ממשהו, או כי סתם נדמה לי בגלל הבעות פניה או טון קולה שהיא פגועה או שרע לה מסיבה זו או אחרת. כשאני נמצא בבילוי אני חש נקיפות-מצפון על כך שהיא לא שותפה לבילוי, אני חושש מלהתקדם בחיים כדי לא להאפיל על חייה, ולעתים אני אפילו רוצה שיהיה לי רע כי כשרע לי אני משוחרר מרגשי-אשמה על כך שלה אולי רע ולי טוב, רגשי-אשמה שמסבים לי סבל רב. כשהיא מבקשת משהו אני חושש מתגובתה לסירוב וממעט לסרב, גם אם לעתים הבקשות קשות לי. לעתים אני חש תחושות של ניצול. עקב זאת פיתחתי כלפיה טינה. אמי התאלמנה מאבי ז"ל וחיה בגפה, ואני מתקשר אליה מתוך דאגה כ-4 פעמים ביום.לעתים לא רחוקות השיחות גדושות בטרוניות על "כל העולם" מצדה, ובעקבותיהן מצב רוחי נעכר, דמותה המעונה לכאורה מרחפת לנגד עיניי שעות לאחר השיחה, ודיכאון המלווה ברגשי-אשמה מלווה אותי כמעט לכל מקום. למרות שאני עושה עבורה לא מעט, אני מרגיש "בן רע", וכאילו אין לי זכות לחיות חיים משלי, שכן היא סבלה/סובלת מחייה. למרות שאיני טיפוס שלילי, רוב הזמן אני מרגיש לא בסדר עם עצמי. מה אני יכול לעשות?

תשובה

שלום רב, הקשרים עם ההורים ככלל, וקשר של בן עם אמו בפרט הם טעונים רגשית, לטוב ולרע. מות אביך ז"ל מהווה גורם מכביד על אמא ומצב רוחה, ועל היכולת שלך להשתחרר ולהיות עצמאי יותר מבחינה רגשית. תערובת של דאגה הערכה עם רגשי אשמה ובעקבות כך טינה מלמדת על סיבוך רגשי. מה שמפריע יותר הוא שיש לזה השלכות על ההרגשה הכללית. עקרונית צריך למצוא איזון בין דאגה ועזרה לאמא, ובין הנתקות רגשית מסויימת והשקעה רגשית בחיים שלך. במידה ואתה לא מצליח לפתח זאת לבד כדאי לפנות ליעוץ וטיפול פסיכולוגי אשר יסייע לך לעבד את הרגשות, ולהשיג את האיזון הרצוי. בין לבין כדאי לנסות לפתוח את הנושא עם אמא ולבטא את הרגשתך. האם זה אפשרי? בהצלחה.