מועדים לשמחה,
אני נמצאת בבעיה רצינית, אמרתי לעצמי אולי אתם תוכלו לעזור לי.
אני בת 19- בשנת שרות ראשונה ויש לי חבר שנה וחצי. הבחור הוא בחור מצוין באמת ומאוד טוב לי איתו. אנחנו מתאימים ומסתדרים מצוין, מבינים אחד את השני ומאוד פתוחים, לא משאירים את הבעיות בלתי פתורות... בהחלט אני מאוד אוהבת אותו וקשורה אליו. לפני חצי שנה היה לנו משבר קשה- ונפרדתי ממנו. הפרידה היתה מאוד רצינית, 3 חודשים, חשבתי שלא נחזור. לא ראיתי את עצמי מתחתנת איתו בשום אופן, בלי שום סיבה מיוחדת- פשוט לא!! לא הוא! זה לא זה. ואם לא מתחתנים אז אין עניין להמשיך בקשר. כמובן שכל החברה מסביב היתה בהלם כי היינו כזה זוג מושלם.. בערך חודשיים אחרי שנפרדנו ולאחר שפתרתי כמה בעיות אחרות בחיים שלי (שהתמודדתי איתם לבד לבד) התחלטי להתחרט. זה גם היה בשלב שהוא התחיל להתייאש מלנסות לחזור והוא התחיל להאמין לי כשאמרתי שלא נחזור. (הייתי מאוד מאוד נחרצת.) פתאום אמרתי לעצמי- מה אם אני עושה טעות? מה אם הוא הבחור שלי ואני זורקת אותו ככה כמו איזה טיפשה, ועוד כמה שנים אנשא לבחור אחר- ואתחרט שלא נישאתי לו??? והוא גם כבר הפסיק לרדוף אחרי ופחדתי שתכף אני ארצה לחזור והוא לא יסכים. כמובן כמובן שמאוד מאוד התגעגעתי אליו- היה לי כ"כ קשה בלעדיו- הרבה יותר קשה ממה שחשבתי שזה יהיה. תמיד חשבתי- מה הוא עושה עכשיו, מעניין מה היה אומר על זה וזה וכו'... התייעצתי עם כמה אנשים, ולאחר שהגעתי למסקנה שהפרידה היתה לא כ"כ הגיונית, שהיא היתה יכולה לקרות אם כל אחד, ושזו בהחלט קצת בעיה אצלי שאני צריכה להתמודד איתה ואולי ביחד איתו, ביקשתי לחזור אליו, והוא הסכים... ברוך ה'... עכשיו חזרנו לפני בערך חודשיים קצת יותר. אני טוענת שהפרידה עשתה לנו טוב, (הוא לא..) יש לנו קשר ברוך ה' מצוין, בריא מאוד. ברור שיש בעיות- שגם היו לפני זה- אבל מדברים על זה, ואני מוכנה לקבל את העובדה שהוא לא מושלם, וגם הוא.
אבל- כל פעם שמדברים על חתונה (וברור לנו שאנחנו מתחתנים) אני נלחצת... ממש!!! בטירוף, בצורה לא הגיונית. כמה בבוקר עצבנית, בקיצור...
הוא בגילי בישיבת הסדר ואנחנו מתכננים שהוא יתגייס באב (אוגוסט) בעז"ה, לשנה ו-2 ואז נתחתן. הכל טוב ויפה כשזה תיכנונים- אבל יש בי משהו שכ"כ מפחד כ"כ לחוץ. יותר מחברותי שנישאות והן לחוצות- לחץ שלפני החתונה- זה יותר מזה!! הוא צריך להתחייל וזה בעיני התחלה מעשית להכל- ואני לחוצה, מפחדת, לא שלמה!! ואני לא רוצה שהוא יתחייל כשאני ככה ואז הוא חייב להתגייס מוקדם ואם פתאום בסוף אני יתחרט- דפקתי אותו ממש!! כי הוא מקדים גיוס בשביל זה, ואם אני לא הייתי איתו הוא היה מתגייס שנה אחרי-זה.. והלימוד חשוב לו..
ואני יודעת שהוא בחור מצוין ויהיה לי טוב איתו, ואני רוצה אותו, אבל מפחדת, לחוצה, לא שלמה!!!
מה זה ? האם זה בריא? לא נראה לי... האם אני אמורה להדחיק את -זה? אני לוקחת פה אחריות- לא רק עלי, אלא גם עליו... האם זה אומר משהו על הקשר?
זה כל- כך מטריד אותי. הלואי ותעזרו.
תודה לכם, שיהיה חג שמח, וכל -טוב.
תשובה
שואלת יקרה,
תחושותייך וחששותיך, קורות לעתים תכופות, בקשר ארוך שפתאם צריך לקפוץ מדרגה. עלייך שלאות את עצמך מספר שאלות:
1.האם את טיפוס שתמיד לפני שנוי קשה לך ואת מלחצת וקשה לך להחליט או שזה רק הפעם.
2. האם את חוששת מנשואין בכלל , האם יש לך רושם שספגת מעברך שמפיע עלייך מלראות בחיי הנשואין משהו אטרקטיבי והאם משהו במוסד הנשואין מרתיע אותך.
אם התשובה לאחת השאלות הללו היא כן, אזי זהו ההסבר לחששות שלך, והייתי מציעה לך לפנות לגורם מקצועי כדי לרדת לסוף העניין ולעזור לך לקבל החלטות בלא שתהיי מושפעת מלחצים שאינם קשורים ישירות לבן הזוג שלך.
לעומת זאת, אם שאלותיי מעלה היו יריות בעלמא ואינן מתקרבות לעולמך, אזי נותר להניח כי ייתכן ואינך בטוחה וסגורה בקשר בינכם. אם הבחור יקר לך, אני מציעה לפנות ביחד איתו למספר מפגשים לייעוץ זוגי בו תוכלו ביחד להתמודד עם חששותייך ולקבל אתההחלטה הנכונה.
בהצלחה רבה
אלישבע פרידמן
יועצת נשואין
מורשת/קריית אתא