שלום, אנחנו משפחה דתיה, אחותי הקטנה הייתה במשלחת לחו"ל (שבה השתתפו גם דתיים וחם חילוני - תזמורת כלי נשיפה) הטיול היה 10 ימים, (שבת אחת) בשבת שהיא חזרה הביתה היא לא הפסיקה לבכות ולבסוף סיפרה לי שנסעה שם כשהיתה שם בשבת באוטו (היא בת 13) ולא מוכנה שאני יספר לאף אחד, ולא מפסיקה לבכות כי יש לה רגשות אשמה... מה לעשות??? מה להגיד לה??. האם לספר להוריים???



תשובה

שלום רב, רגשי אשמה זה גורם מביך ומציק אך גם מעיד על הפנמה של ערכים. ומרכיב חיובי באישיות. חשוב להעריך במה דברים , האם מדובר במעידה חד-פעמית תחת השפעה חברתית של המשלחת המעורבת, או בתהליך משמעותי יותר. אם זה חד-פעמי, נראה לי שיש צורך להקשיב לה, להרגיע אותה, ולהסביר את יסוד החרטה והחזרה בתשובה. במידה ומדובר במשהו יותר עמוק, או שהיא לא נרגעת זמן רב יתכן שיש צורך לשתף גורמים נוספים. שיתוף ההורים הכרחי במידה ואת מתרשמת שמדובר במשהו מעבר למעידה חד-פעמית, או לחילופין במידה והיא מסכימה מרצונה. כרגע נראה שהיא בחרה בך ונתנה בך אמון וכדאי לשמור על זה. להזכירך, גיל 13 הוא תחילת גיל ההתבגרות, שלב בו מתגבשת הזהות האישית והדתית, ותנודות לכאן או לכאן בהתנהגות צריך להתייחס אליהן בפרופורציות. בהצלחה.