שלום רב!
נראה לי שאני קצת כפייתי. אני אפרט:
שאני נוגע במשהו שאחרים (לא מהמשפחה) מגעו בו, כמו:ספר מהספריה, פלאפון (נותנים גם לאחרים לצלצל), מקלדת מחשב וכדו', ואני רוצה אחרי זה לגעת בדברים הפרטיים והנקיים שלי, אני מיד הולך לרחוץ ידים עם סבון. אני גם משפשף את הידים תוך כדי רחיצה מאד חזק, כך שהורי אומרים לי ש"אתה לא נורמלי!". הענין הוא שידוע שמהעור של כל אדם מופרשות באופן נורמלי הפרשות, וכאשר הוא נוגע במשהו ההפרשות הללו נשארות על החפץ (וזה העיקרון של טביעות האצבעות שלוקחת המשטרה). אני חושש שכאשר אני נוגע בחפצים אלו אני אלכלך את ידיי בליכלוך בכלל, ובהפרשות עור שכאלה בפרט. אותו דבר לפני שאני נכנס למיטתי וכדו'. אחרי שאני נוגע ולפני שאני שוטף אני מרגיש כאילו היד שלי "זוהרת", כאילו יש עליה כתם, כאילו היא פסולה לשימוש עד שאשטוף.
לרוב אני עושה "כיבוי אורות" בבית (אני אוהב ללכת לישון מאוחר). כאשר אני מכבה את האור, אף על פי האור כבר כבוי אני לוחץ בחוזקה על המתג המורד כדי להיות בטוח שהוא באמת מורד שאם לא כן האור עלול להידלק שובו וחבל על החשמל כל הלילה. אותו סיפור עם ברזים: אני מסובב אותם עד כאב, כדי להיות בטוח שאף טיפה לא תתפלח וחבל. לפני שאני הולך לישון, אני ניגש לחלון כדי לסדר את מידת הפתיחה של התריסים, וזאת בגלל חשש מהישנות מקרה שקרה בעבר בו נכנס בלילה חרק גדול לחדר והחליט להתיישב בדיוק עלי... אני פשוט חושש שייכנסו חרקים, בעיקר יתושים טורדניים. לאחר שאני עמד ליד החלון שעה ארוכה ומסדר את התריסים, אני מתיישב על המטה, ומסדר את נעלי הבית בצורה סימטרית. זה נראה לי ממש טיפשי, וכבר ניסיתי כמה פעמים לא לעשות את זה, אבל אז קצת קשה לי להירדם. אחרי זה, אני טופח על הכרית שלי, מסדר אותה כך שהצד שבו יש חלק יתר מהציפה יהיה בצד ימין בלבד, אחרת זה ממש מפריע לי להירדם.
כשאני יוצא מהבית ונועל את הדלת, אני מיד מנסה להוריד את הידית "על נעול", כדי להיות בטו שהיא באמת נעולה. כאשר אני לבד אני גם אומר לעצמי "הדלת נעולה", כדי למנוע הישנות מקרים שונים, בהם חזרתי, לעיתם מסוף הרחוב, הביתה, כדי לבדוק אם הדלת נעולה. והיא תמיד נעולה. לפני שאני יוצא מהבית, אני עובר בכל הבית לפעמים יותר מפעם אחת כדי לוודא שכל המכשירים למינהם כבויים וכל הבלאגן, שרק לעיתם רחוקות נוצר, מסודר. אני גם בודק אם כל הפק"ל כיסים שלי עליי: אם הפלאפון בכיס, הממחטות-אף, המפתחות וכדו', לעיתים יותר מפעם אחת. אני פשוט חושש שהם יאבדו וחבל...
אני לא יודע אם זה קשור, אבל לפעמים אם ממצמץ המון. אחרת אני מרגיש מין יובש ממש מרגיש בעין, ואז אני ממש חייב למצמץ. יש עוד משהו שקרה יותר בעבר, והיום כבר פחות קיים: יש מין העוויה כזו של האף שאני פשו חייב לעשות אותה, אחרת זה לא נעים.
ע"פ מידע שקראתי, אני ממש חושש שזה מה שנקרא
OCD. מעולם לא הייתי בטיםול נפשי כלשהו. אני גם לא מעז ללכת אע"פ שאחד הרבנים ענה לי בשו"ת שבאתר כיפה ללכת לטפל בעצמי. אבל זה לא נראה לי מציאותי. מה אני אגיד להורים? "אבא, אמא, אני לא נורמלי, קחו אותי לטיפול"? איך אפשר?
אין איזה טיפול שאני יכול לבצע לעצמי בלי תערבות גורם זר?
אם אפשר לענות בהקדם אני אשמח מאד.
תשובה
שלום רב, אכן אתה מודע לבעייה שלך ואף קורא לה בשם הנכון. רצוי ליידע את ההורים ולשתף אותם.לא מדובר במחלת נפש אלא בבעייה על רקע אורגני, וניתן להסביר להורים שאתה לא "לא נורמלי". וממה שידוע שילוב של טיפול בשיחות וטיפול תרופתי הוא זה שעוזר, ואין בושה בקבלת סיוע. עם הרבה מאמץ, מודעות וכוח רצון תוכל לשפר את מצבך, אך מדוע להתעקש ולא לקבל סיוע שיהיה מהיר יותר ומשמעותי יותר. בהצלחה.